לאסתר אסייה, בת 40 מצפון הארץ, סיפור חיים מטלטל שהקנה לה עוצמות אדירות – עוצמות שהיא מיישמת בעזרה אינסופית לאחרים. "התחלתי את העלייה שלי לישראל בגיל 6 וסיימתי אותה בגיל 12", סיפרה. "יצאתי עם המשפחה המורחבת שלי למסע לישראל דרך סודן. המסע הראשון כשל ונכנסתי בגיל שש לכלא לכמה חודשים. ארבע שנים אחר כך, סבתא שלי החליטה שהיא מגשימה חלום ואנחנו שוב יוצאים לדרך – רק שהם גרמו לי לחשוב שאנחנו יוצאים היום ומחר כבר מגיעים לארץ. במקום זה, במשך שנה וחצי הייתי במחנה פליטים בסודן. רק אחרי שמשפחה אחרת החליטה לאמץ אותי, עליתי איתם ב-1990 לארץ והשארתי את המשפחה שלי מאחור".

האתגרים לא באו על סופם גם כשהגיעה לישראל: "נקלטתי בפנימייה בצפון הארץ, עברתי בין מסגרות שונות ולא היה לי קשר בכלל עם ההורים שלי. הגעתי לכאן ילדה מאוד מצולקת, מאוד פגיעה. היו לי קשיי הסתגלות קשים והפכתי לאילמת. אמנם חייתי ונשמתי, אבל בפנים הייתי מתה. בהמשך המשפחה שלי עלתה לישראל במבצע שלמה, והמפגש הראשוני איתם היה מאוד טעון וקשה. היה לי כעס גדול עליהם. אבא שלי הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא כבר לא מזהה אותי, שאני לא אותו אדם. אמרתי לו שאחרי מה שעברתי, אני לא יכולה להיות אותו אדם".

כיום השלימה סגרה אסייה את המעגל: היא אך סיימה שלושה ימי הדרכה באחוזת אוהלו מול חופי הכינרת, במסגרתם השחיזה את כישוריה כנאמנת תוכנית "פותחים עתיד" – תוכנית של הסוכנות היהודית שנועדה לסייע לילדים כמו שהיתה בבואה ארצה.

בשמונה השנים שבהן אני עובדת בתוכנית פגשתי ילדים שראיתי בהם את עצמי. העבודה איתם זו חוויה מתקנת גם בשבילי

"אני רואה בילדים את עצמי"

התוכנית פעילה כבר יותר מ-12 שנה ב-36 יישובים ומגזרים שונים בישראל ומלווה מדי שנה 12 אלף ילדים והוריהם מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הרעיון מאחורי התוכנית פשוט: כדי לתת לילד תקווה לעתיד טוב יותר צריך ללוות אותו יד ביד, לתת לו את הכלים להצליח וללמד אותו איך להשתמש בהם, בליווי סביבה תומכת. כל אחד מ-300 נאמני התוכנית, שמפוזרים ברחבי הארץ, מלווה 16 ילדים ומשפחות למשך שלוש שנים.

אסייה סיימה הדרכה שכללה הרצאות וסדנאות, ומפגשים עם נאמנים אחרים מכל ישראל, שחולקים חוויות, גישות ורעיונות. "בשמונה השנים שבהן אני עובדת בתוכנית פגשתי לא פעם ילדים שראיתי בהם את עצמי", סיפרה. "להם אני תמיד אומרת שיסתכלו לי בעיניים. אם אני - בתור ילדה - הצלחתי לשנות הרבה דברים בחיים שלי רק בכוח רצון, אז כל אחד מסוגל".

כדוגמה, סיפרה אסייה על ילד ממשפחה יוצאת אתיופיה שאמו לקתה בדיכאון קשה. "נפגשתי עם משפחה לא-מתפקדת של שבעה ילדים ואם חד-הורית. הילד הגיע לבית הספר עם בגדים שלא תאמו את העונה, השיניים שלו היו שחורות והדימוי העצמי שלו נפגע. הלימודים כמובן לא העסיקו אותו בכלל, והבנתי שכדי לעזור לילד אני צריכה קודם כל להרים את האימא. לשים לה מראה מול הפנים ולהבהיר לה שהיא צריכה לקבל עזרה אחרת הילד ייצא מהבית. בהתחלה היא נפגעה ממני. לא הבינה איך אני - שמגיעה מהתרבות שלה - מדברת אליה ככה. לשמחתי בסופו של דבר היא נרתמה לתהליך, שבסופו ראיתי את הילד מחייך. זה היה שווה הכול".

"אני זו שזכיתי"

נאמנה נוספת – עם חוויות מעוררות השראה לא פחות – היא מירב איפרגן, תושבת דימונה. לגדל שלושה ילדים זה לא קל, בטח כשאחת מהן בעלת צרכים מיוחדים ואת עובדת במשרה מלאה. אבל איפרגן ובני משפחתה החליטו שהם לא מחפשים חיים קלים, ואימצו תינוק בן חודש לאומנה. "עשינו ישיבה משפחתית בערב שבת והחלטנו שאנחנו רוצים לעשות משהו טוב למען אחרים. זה היה חלום אישי ואחרי שנים של עבודה ב'פותחים עתיד' אי-אפשר שלא לקבל השראה מהאנשים ומהשותפות. הלב שלך גדל ואתה מבין שתמיד יש בו עוד מקום לנתינה משמעותית, זכינו לצרף אלינו את התינוק היקר הזה ולהיות עבורו חוף מבטחים", מספרת מירב בעיניים נוצצות. "כשאנשים אומרים לי 'וואו', אני עונה להם שהם לא מבינים שאני זו שצריכה להגיד תודה כי אני זו שזכיתי".

לאיפרגן יש התלהבות ושמחת חיים מדבקות, וקל לראות שהיא מאוהבת בעבודתה. "הילדים שאנחנו קולטים מגיעים ממגוון אוכלוסיות ועם מגוון אתגרים", אמרה. "אנחנו קודם כל מדברים איתם – ולא מעל לראשם – על השינוי שהם רוצים לחולל בחייהם. הכול מתוך המקום החזק שלהם. אני מאמינה שבכל אחד יש את היכולת והפוטנציאל, ואנחנו רק עוזרים להוציא הכול החוצה".

ואולם, האתגרים עצומים. למשל, סיפרה שרק השבוע אמר לה ילד "הלוואי שאלוהים ימחק אותי מהעולם" – אמירה אובדנית וקשה, אך היא מבינה את הגורמים שהביאו את הילד לדבר כך. "אמרתי לו שלא רק שאלוהים לא רוצה למחוק אותו מהעולם, אלא אלוהים מתכנן עבורו עוד כל כך הרבה דברים טובים, ושהוא עוד יהיה זה שילמד ילדים אחרים בעתיד", סיפרה. "הוא הקשיב לי ולא האמין, אבל אני מאמינה שהדברים שלי חלחלו ויצופו בכל פעם כשהוא ירגיש ככה שוב. זו אחת המשימות שלנו".