ולנטינה חומנקו

שמי ולנטינה חומנקו, אני בת 32, ואני חברה במשלחת החילוץ של הסוכנות היהודית בבוקרשט, רומניה. הגעתי לפה לפני שלושה ימים וזה מרגיש כמו שלוש שנים.

עליתי לישראל מהעיר מגניטוגורסק שברוסיה, בהרי אוראל. בגיל 17 במסגרת תוכנית סל"ה, סטודנטים לפני הורים, שבע שנים לפני שההורים שלי עלו והצטרפו אליי. אימא שלי הייתה רכזת עלייה מקומית של הסוכנות היהודית במשך 15 שנים, ולפני העלייה התחנכתי ועבדתי במחנות הקיץ של הסוכנות היהודית. לאחר ששירתי בצבא וסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, הייתי שליחת הלל-עמיתי ישראל בקמפוס באוניברסיטת מסצ'וסטס ואז התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית במגוון תפקידים. היום אני ממונה על תוכניות קליטה לצעירים מכל העולם, ובין השאר גם על תכנית סל"ה, דרכה עליתי לארץ, ככה שאפשר להגיד שחזרתי לשורשים.

במקביל לתפקידי בסוכנות אני משרתת במילואים כקצינת התנהגות אוכלוסייה בפיקוד העורף. שלל התפקידים שמילאתי ושאני ממלאת, באזרחות ובמילואים, ותחושת האחריות המלווה אותי על העם היהודי, וכמובן משום אני דוברת רוסית, התנדבתי לצאת לסיוע הפליטים המגיעים מאוקראינה ובשבוע שעבר קיבלתי טלפון מרכזת הטיסות שלנו. נקראתי לבוא לבוקרשט כחלק ממשלחת החילוץ.

הימים האלה מאוד אינטנסיביים ואין זמן לקלוט מה קורה כאן. אני עסוקה יום ולילה במתן מענה לפליטים שנמלטים מאוקראינה וחוצים את הגבול לרומניה.

בין כל מאות האנשים שטיפלתי בהם, פתאום גם ראיתי אנשים שיש לי קשר אליהם. מצאתי במלון למשל, את המורה הראשונה של האקס שלי, והיא סיפרה לי שהוא נמצא בגבול עם פולין ומנסה לחלץ את אבא שלו שתקוע באוקראינה. פגשתי גם אמא של קולגה שלי לשעבר. כשאני פוגשת את האנשים האלה, העבודה שלי מקבלת משמעות אחרת וגבוהה יותר – זה הופך להיות לא רק עבודה, אלא גם משהו אישי. ולצידם, הטיפול באנשים הזרים לחלוטין העבודה ממחישה בעיני את המונח "עמיות יהודית". המשמעות של זה היא שיש קשר בין כל היהודים, קשר משפחתי גלובלי. עם אחד.

שפרה (לוסיה) ריבצ'נקו

שמי שפרה (לוסיה) ריבצ'נקו, אני בת 24 ומתגוררת בקייב. המלחמה פרצה ב-24 בפברואר, וב-27 בפברואר היו לי כרטיסי טיסה לישראל לעשות עלייה. עמדתי להתחיל תוכנית של אוניברסיטת תל אביב לזרים, לתואר שני בפסיכולוגיה. עוד תכננו לחגוג יום נישואים להורים שלי, להיפרד יפה ולחגוג לפני שאני עולה על המטוס, אבל אז פרצה המלחמה וכל התוכניות השתבשו.

יום אחרי תחילת ההפגזות אחי התקשר אליי, ואמר לי שהחברה בה הוא עובד ארגנה אוטובוס ללביב. בחוץ שמענו הפצצות, ועברנו לישון במקלט בבית הספר לשחמט שאבא שלי מלמד בו. שכנעתי אותם שנישאר שם ללילה, ואז ניסינו להגיע לנקודת האיסוף של האוטובוס, מרחק של כחצי שעה נסיעה. כיוון שאין לנו רכב, ביקשתי מחבר שייתן לנו טרמפ. בסופו של דבר אח שלי רצה להישאר עם אשתו ועם ההורים שלה, שפחדו מההפצצות, אז נסענו רק אני, אחותי ואמא שלי. אבא שלי רצה להישאר ולהתנדב לצבא, אבל לא הרשו לו ללכת לחזית בגלל הגיל שלו, אז הוא הצטרף לכוח תומך לחימה. אחי התגייס גם הוא, הוא איש מחשבים.

כשהגענו ללביב, נשארנו לילה אחד ואז יצאנו לרכבת מערבה – אבל אז גילינו שאין רכבת אז שכרנו נהג. עלינו לכביש הראשי וראינו שיש פקק שהנהג העריך שיימשך ארבעה ימים, אז הוא פשוט הוריד אותנו מהרכב. המרחק ליעד היה 26 קילומטר. לא הייתה ברירה, פשוט התחלנו ללכת ברגל. בינתיים גם הצטרפו אלינו גיסתי, אמא שלה וסבתא שלה – אז היינו 6 נשים צועדות. אחרי שישה קילומטרים של הליכה, ראינו רכבים שהרשו להם לנסוע על השוליים כדי לסייע. העלינו על אחד מהם את סבתא של גיסתי, אמא שלי ואחותי הקטנה. היתר המשכנו ברגל את 20 הקילומטרים הנוספים. זה לקח 4 שעות, וכולנו נפגשנו שוב בגבול לפולין. בפולין יש לנו קרובי משפחה אז הם אספו אותנו מהגבול ולקחו אותנו לקרקוב, ומשם הסוכנות היהודית כבר אספה אותנו לוורשה. כולנו (שש הנשים) נעלה בימים הקרובים לארץ.

אני פסיכולוגית, ויש לי עמוד אינסטגרם שדרכו מגיעים אליי מטופלים. אז עכשיו אני עוזרת מרחוק לאנשים מאוקראינה ככל שאני יכולה, כי הם בפחד ובחרדות. אני בטוחה שהמלחמה תיגמר בקרוב. האוקראינים הם עם חזק, ופוטין לא יוכל להמשיך לעשות מה שבא לו. הכי קשה לי עכשיו זה הגעגועים לאנשים שהשארנו מאחור, אבל בעזרת השם בקרוב נתראה כולנו שוב.

דינה טורבנסקי

בערב ראש השנה 1991 עליתי מקייב. כשנה לפני העלייה התנדבתי בסוכנות היהודית ומייד אחריה התחלתי לעבוד בארגון. במקצועי אני מורה לפיזיקה ובמשך 7 שנים עבדתי גם כמורה וגם בסוכנות היהודית. בוקר אחד, ביוני 2001, קיבלתי טלפון בו נאמר שהיה פיגוע בדולפינריום, הרבה מהנפגעים הם עולים דוברי רוסית וביקשו שאבוא לעזור ולתמוך במשפחות ובפצועים. מאז ולאורך כל האינתיפאדה השנייה הייתי מלווה מטעם הסוכנות היהודית משפחות של עולים שנפגעו בפיגועים. לא קיבלנו נתונים על אף אחד. הייתי מאתרת אותם לבד ומתרוצצת בין בתי חולים, בתי עלמין ובתי המשפחות. היינו מסייעים להם כספית ומעניקים ליווי ותמיכה – כל זה בנוסף לעבודתי כמנהלת מרכז המידע בסוכנות. בעקבות העבודה עם הנפגעים עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית ומ-2004 אני עוסקת גם בזה.

ביולי 2019 פרשתי מעבודתי בסוכנות היהודית והתחלתי לעבוד בתנועת הנוער הבונים-דרור, כמנהלת תכנית אולפני-קיבוץ עבור משתתפי מסע. ביום שישי בערב, יום לאחר פרוץ הלחימה באוקראינה, קיבלתי טלפון מהסוכנות היהודית על קבוצה מבית יתומים שנמלטה מהקרבות ואמורה להגיע לבוקרשט, ושאלו האם אני יכולה לנסוע ולתמוך בהם במסגרת הכשרתי כעובדת סוציאלית. כשהגעתי הסתבר שהקבוצה בסוף הגיעה לגבול אחר, אבל פליטים רבים אחרים החלו להתרכז בעיר. טובה בן-נון, מנהלת המרכז החינוכי יהודי בעיר, חיברה אותי לקבוצות שכבר הגיעו. רוב האנשים שקיבלו אותם, או ארגנו את החילוץ שלהם, לא היו דוברי רוסית ואני הגעתי אליהם, התחלתי לדבר איתם ולענות לצרכים הנקודתיים שלהם.

בינתיים הגיעו לפה שליחים נוספים של הסוכנות היהודית והתחלנו לרכז את הנמלטים בבתי מלון ומי שמעוניין בכך – אנחנו מסייעים לו לעשות עלייה. רוב הקבוצות מגיעות באוטובוסים מאורגנים שאנו יודעים עליהם מראש, אבל חלקם מגיעים באופן עצמאי, בהפתעה, ומבקשים שנקבל אותם. הם מגיעים טיפין-טיפין ואנחנו, כמובן, נותנים מענה לכולם.

הקבוצות מורכבות בעיקר מאימהות וילדים בגלל שרוב הגברים לא יכולים לצאת מאוקראינה. יש כאן ילדים מתינוקות ועד תיכון, ממש כל הגילים. ויש גם משפחות עם כלבים וחתולים. הם אמנם בטוחים עכשיו, אבל הדרך שהם עברו היתה קשה מאוד. קבוצה אחת נאלצה לשכב בבוץ בזמן שסמוך אליהם היו הפגזות, הם היו שעות על גבי שעות בדרך עם הילדים, בלי גברים, בקור, חלק מהדרך עשו ברגל. בגבול רומניה חיכו להם המקומיים עם אוכל, שמיכות, הציעו להם מכוניות לאיסוף, משחקים וביגוד לילדים. מרקו כץ, סגן נשיא הפדרציה היהודית ברומניה, נסע עם תחילת הגעת הפליטים באוטו הפרטי שלו לגבול והביא אותם לכאן. הוא היה נוסע בראש השיירה והאוטובוסים אחריו, סידר להם את המלון ודאג לכל צרכיהם. האוכלוסייה פה מאוד חמה ומחבקת, אבל המצב מורכב מאוד. הרגשות מעורבים בשל אי הוודאות בנוגע למה יהיה הלאה והדאגה למי שנשארו מאחור. הם מאוד מודים לנו על כל מה שאנחנו מעניקים להם ואנחנו כל הזמן אומרים להם: אנחנו מחכים לכם בבית, עם ישראל מחכה לכם.

הייתי אמורה להיות פה 3 ימים. בינתיים זה התארך וכרגע אני אמורה לחזור שבוע הבא אבל אין לדעת. ככה זה. השהייה פה מעלה הרבה זכרונות. גם אנחנו, כשעשינו עלייה, עלינו דרך בוקרשט. בעלי, הילד, ושני זוגות ההורים שלנו. היינו גם כן במלון כמו עכשיו. אני רואה את הבניינים שביקרנו בהם. אבל אנחנו ידענו שאנחנו עומדים לעלות, התכוננו. מי שנמצאים כאן לא הספיקו לעשות הכנות – הם הגיעו עם שקיות ניילון ביד. לא יותר מזה.

באוקטובר האחרון הייתי בקייב במסגרת הפעילות בבונים-דרור כחלק מתכנית "נטעים". התלמידים שלי, שסיימו תיכון ב-1985 והיום הם בני 54, ארגנו לכבודי פגישת מחזור. ישבנו, וצחקנו ודיברנו במשך שעות. הם פתחו קבוצת ווטסאפ ואנחנו בקשר מאז, הם מעדכנים גם מה קורה איתם בזמן המלחמה. בינתיים הכל בסדר אבל המצב שם לא פשוט. אני רואה בחדשות את הבניינים והרחובות שאני מכירה, באיזה מצב הם עכשיו. וקשה לי מאוד. אני דואגת לחברים שלי שם.

מאז העבודה שלי עם הנפגעים בזמן האינתיפאדה אני תמיד משננת את המשפט: כל ישראל ערבים זה לזה. הסוכנות היהודית דאגה לי, למשפחה שלי, הביאה אותנו לארץ ואני חייבת לתת בחזרה. ככה הרגשתי מאז ומתמיד – ככה אני מרגישה גם עכשיו.

נטליה פוריס

שמי נטליה פוריס, ועד אתמול התגוררתי בקייב עם בעלי אנדריי ושני ילדים. הייתה לי הרגשה רעה לפני המלחמה, וביקשתי מאנדריי לארוז. הוא אמר שלא צריך לדאוג. אבל בבוקר בו פרצה המלחמה שמענו ב-5 בבוקר את ההפצצות. פחדתי, לקחתי את הילדים והלבשתי אותם והכנתי את המסמכים שלנו. הוא מייד נסע לתדלק, וכבר היו 15 מכוניות בתור לפניו. את החתול שמנו אצל ההורים שלי.

נסענו מקייב ללביב במשך 20 שעות ברצף, ישנו באוטו והתחלפנו מדי כמה שעות – אבל לא ידענו לאן להמשיך משם. ואז קיבלנו מייל מהסוכנות שאומר שאפשר להגיע לוורשה. עוד לפני המלחמה נרשמנו בסוכנות כדי לעשות עלייה אחרי שהילדים יסיימו את הלימודים בעוד כמה חודשים, אבל עכשיו עם המלחמה הקדמנו את התוכניות. אנחנו צעירים ויש לנו ילדים, ועדיף להם להיות בישראל. לא נחזור לגור באוקראינה. אולי עוד שנתיים שלוש נחזור רק כדי למכור את הבית שלנו.

אני מודאגת מאוד מזה שההורים שלי ואחי עדיין באזור קייב. אני מדברת איתם כל יום והם בסדר בינתיים, אבל אנחנו כן מקבלים בשורות רעות על אנשים אחרים שהכרנו. אח שלי לא מוכן להימלט והוא מתעקש להישאר שם. גם אבא שלי לא מוכן לעזוב את קייב, למרות שהוא מפחד. אני מאוד רוצה שהם יבואו ויהיו איתנו כדי, כדי שאוכל לתמוך בהם ולעזור. לא אכפת לי שאין לנו כאן כלום, לא בגדים ולא חפצים. כל מה שאני רוצה זה שהמשפחה שלנו תהיה ביחד.

רוז'ה זיאטק-שרנוטה

קוראים לי רוז'ה זיאטק-שרנוטה ואני נציגת הסוכנות היהודית בפולין. ביום יום אני עוזרת ליהודים פולנים לעשות עלייה, אבל מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה התגייסתי כמובן לעזור לגל הפליטים היהודים שנמלטו לכאן. המקום הראשון אליו הוזעקתי הוא מלון Airport Hotel Okęcie ליד שדה התעופה בוורשה, כאן אני פוגשת פליטים שנמלטו לכאן. בימים האחרונים טיפלתי בעשרות כאלה, ועוד מאות אחרים יגיעו בימים הקרובים. הטיפול שאנחנו נותנים להם כולל הלנה כאן במלון; מתן בגדים וחפצים במקום מה שהם נאלצו להשאיר מאחור; טיפול פסיכולוגי; מסמכים; ויזה מהקונסוליה; וטיפול בעלייה עצמה. אני לא דוברת רוסית או אוקראינית אלא פולנית, אז עם רובם אני מדברת באנגלית, ואני מנסה לגייס מתנדבים שיעזרו לי לתרגם. הימים הקרובים הולכים להיות אינטנסיביים. אני מוכנה.

אולגה סטדינובה

שמי אולגה סטדינובה ואני בת 42 מקייב. יש לי שני בנים, בני 9 ו-13. כשפרצה המלחמה השארנו את החתול אצל חברים ונסענו ברכב לקרובים שלנו בעיר קמינייץ פודילסקי באוקראינה. נשארנו שם יום אחד, ואז גילינו שיש אפשרות לחצות את הגבול ולהגיע לישראל דרך הסוכנות היהודית. חברים ובני משפחה מישראל המליצו לנו על זה.

ביום שני האחרון בעלי סשה (אלכסנדר) לקח אותי ואת הילדים לעיר סקווייץ, והחליט שהוא נשאר באוקראינה בשביל להילחם. הוא פרש מהצבא לפני 15 שנה וניהל עסק לוגיסטיקה. עכשיו הוא החליט שחובתו לחזור לצבא. זה היה קשה לנו להיפרד ממנו, אבל הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר. אני בקשר אתו והוא לא נמצא במקומות מסוכנים, אבל הוא בדרך לשם. הוא אוסף גברים שגם העבירו את המשפחות שלהם למקום מבטחים כדי שיילחמו למען החופש של המדינה שלנו.

קיבלנו ויזה ממש לפני שעה ואני מתרגשת. אני לא יודעת עדיין מתי בדיוק נעלה, אבל הקרובים שלנו, אמא של אחי ואחותו, מחכים לנו בארץ. התוכנית שלי היא להישאר בישראל ואני מקווה שסשה יצטרף אלינו ברגע שהמלחמה תסתיים. אנחנו רוצים להיות חלק מהמדינה. היהדות היא מרכיב עיקרי בזהות של בעלי, והוא תמיד אומר שישראל זו אימו השנייה. הוא רוצה שהילדים שלנו יעלו לארץ. התוכנית הייתה לחכות לסיום בית הספר של הילדים, אבל הנסיבות השתנו והכל הוקדם. עכשיו זה הזמן שלנו.