גן העדן הפך לגיהינום

"בארי שלנו היה גן עדן לילדים ולמבוגרים, וגן העדן שלנו הפך בן רגע לגיהינום", כך אומרת בדמעות אנט קידרון, תושבת הקיבוץ שניצלה מהטבח, בפתח השיחה שלנו עימה ועם בני משפחתה.

בני המשפחה שהו במשך 19 שעות במרחב המוגן, רוב הזמן ללא חשמל, מים, או תקשורת עם כוחות הביטחון. הם ישבו שם חסרי אונים, שומעים מקרוב ומרחוק את צעקות המחבלים, את קולות הירי ואת ניסיונות הפריצה לבתי שכניהם.

איפה הילדים?

כבר בשעות הצהריים נשארו אנט ובועז בן זוגה ללא סוללות בטלפונים הניידים, אך עוד הספיקו להיחשף לזעקות חבריהם המתחננים לעזרה בקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית, ולדיווחיהם על פריצות, חטיפה, הרג, הרס ושריפת הבתים. יתר ילדיהם מתגוררים בבתים אחרים בקיבוץ, ותחושת חוסר האונים שלהם בשיאה. "הבן שלי שגב וחברה שלו אילנית היו בחדר רחוק מאיתנו", משחזרת אנט. "הבת שלי, אגם בת ה-18, שהתגייסה לפני חודשיים, עברה לאחרונה להתגורר לבד ושהתה בממ"ד לבדה. הדאגה שלנו הייתה בלתי נתפסת, הגוף שלנו היה בסטרס כי לא ידענו מה קורה איתה, ואין אפילו מי שיחזיק לה את היד אם קורה משהו", שיתפה אנט.

שעות של אימה

בשלב מסוים, מספרים בני המשפחה, התבצר מחבל בקומה השנייה בביתם וירה משם לכל עבר במשך שעות. "אנחנו כל הזמן מחכים לשמוע את הצבא שיגיע, מחכים לשמוע את כוחות הביטחון. ככה שעות על גבי שעות. רק בסביבות השעה 17:00 בערב התחלנו לשמוע קולות של חיילים, ככה עד החילוץ ב- 02:00 בלילה", תיאר בועז.

רק לאחר החילוץ הם נחשפו למימדי ההרס והחורבן: "מכוניות שרופות, גופות ברחובות. היינו בהלם מגודל הזוועה ועדיין לא ידענו חלקיק ממה שהתברר לנו דברים שלא היינו מודעים להם בכלל בשעות בהן היינו סגורים בממ"ד", הוא משחזר.

ובינתיים, בצידו השני של הקיבוץ

שגב, בנם של אנט ובועז, מתגורר בצידו השני של הקיבוץ. כשהחלה המתקפה הוא היה ער ובדרך לרכב על אופניו, כפי שהוא נוהג לעשות בכל שבת. "חיכיתי שחנות האופניים שלנו תיפתח ב-7 בבוקר כדי לקנות משהו שהיה חסר לי. אם היה לי הכל, הייתי יוצא לפני כן וכנראה פוגש את המחבלים כבר בשער של הקיבוץ".

מיד עם הישמע אזעקת צבע אדום נכנסו שגב וחברתו לממ"ד, שם שהו עם שכן נוסף שנאלץ לברוח תחת אש לביתו של שגב, כשלא הצליח לסגור את דלת הממ"ד בביתו. "חיכינו עד 17:00 אחר הצהריים שיחלצו אותנו וכל הזמן הזה היינו בחרדה לגורל ההורים שהקשר עמם נותק".

איך מתחילים מחדש?

בני המשפחה שוהים כרגע במלון באזור ים המלח, אבל מתחילים לחשוב על היום שאחרי. "אין לנו כרגע לאן לחזור. אין לנו מושג מה יקרה עם הקיבוץ האהוב והנפלא שלנו שבאמת עבר טרגדיה נוראית", משתף בועז. "אין לנו כבר ביטחון בממשלה ובמערכת הביטחונית. אנחנו באמת לא יודעים מה מצפה לנו בעתיד. מאיפה נחזור? מי יחזור? איך נחזור? איך נשקם את הקיבוץ הנהדר שלנו?" הוא זועק.

גם בתוך השבר, יש תקווה

למרות הטראומה הנוראית שחוותה המשפחה, הם מנסים לשמור על אופטימיות. לאחרונה סיימה הבת אגם קורס חובשים, חרף ההתמודדות המורכבת עם השבר הנוראי, ונוכח העובדה שחברתה נחטפה לרצועת עזה. "אנחנו יודעים שמה שנשאר לנו בוודאות זה הקהילה שלנו, החברים האהובים, היקירים שלנו וכמובן  עם ישראל שנמצא פה בשיא תפארתו ומוכיח מחדש מה המדינה שלנו באמת. מה זה להיות ישראלים", משתף שגב, אחיה של אגם.

"זה מה שמחזיק אותנו ונותן לנו תקווה. בלעדי זה לא היה לנו שום עתיד", אמר שגב. "תודה רבה להמוני עם ישראל שהתגייסו לעזור לנו באינספור דרכים. בעזרה, טיפולים, תמיכה רגשית, תמיכה נפשית. לסוכנות היהודית. כל מי שעוזר לנו זה פשוט לראות את גדולתו של עם ישראל", הוסיף אביו.