ביום שלישי בערב עשה שליח הסוכנות היהודית מיכאל יעקובל את הדרך בת ארבע השעות מבודפשט לבאראש – עיירה של 1,000 תושבים, הגובלת באחד ממעברי הגבול לאוקראינה. כבר שבוע חלף מאז הוקפץ לכאן כדי לקבל את הפליטים זכאי העלייה, ותמיד בשעות החושך. "אני חושב שלא אצליח למצוא את הדרך חזרה מכאן באור", הוא מתלוצץ.

בימים כתיקונים, חוצים שניים-שלושה אנשים את הגבול בשעה ממוצעת. חלקם עושים זאת באופניים או אפילו ברגל. עיקר החוצים הם תושבים מקומיים, שקופצים למדינה השכנה כדי לקנות סיגריות במחיר זול יותר. אך מאז פרוץ המלחמה, הפסטורליה הזאת הופרה באחת. כ-150,000 פליטים אוקראינים חצו את הגבול להונגריה, חלקם דרך מעבר הגבול של באראש. כאן פוגשים זכאי העלייה מביניהם את יעקובל ונציגים נוספים של הסוכנות היהודית. הם מסייעים בתהליכים מול משטרת הגבולות והמכס, משכנים אותם במלונות בבודפשט ומטפלים בתהליך העלייה לישראל עבור המעוניינים בכך.

בשעות הלילה המעבר הסגור בשני צדי הגבול, ולפליטים אין מה לעשות מלבד להמתין שעות ארוכות. הם מקבלים מעט מזון, משקאות חמים ושמיכות תרמיות, אבל עבור מי שעברו טראומה יוצאת דופן בהימלטות תחת אש, בטמפרטורה שעשויה להגיע למינוס שלוש מעלות – מדובר בקושי של ממש. יעקובל מבלה איתם את השעות הארוכות של הלילה. בבוקר נפתחים המעברים, והפליטים מתחילים לזרום באיטיות אל מקום מבטחים. כל דקה פנויה שלו מוקדשת לטלפון, שלא מפסיק לצלצל ולצפצף עם הודעות ושיחות של אנשים שמנסים להימלט מאוקראינה.

פליטים מאוקראינה ממתינים לפתיחת הגבול ההונגרי

חיים שלמים בתוך שקית ניילון

יום שלישי מביא עמו דווקא רגיעה יחסית בכמות מבקשי המעבר. עשרות בודדות של אנשים ממתינים לפתיחת הגבול, בהם 42 פליטים יהודים שחולצו על ידי הסוכנות היהודית באוטובוס מהעיירה טרוסקבץ. בימים האחרונים עשו מספר אוטובוסים את הדרך הזו אל תוך העיירה ומחוצה לה, תחת הפצצות, סירנות וכריזה שמתריעה על סכנות בדרכים. רבים מהפליטים מגיעים עם לא יותר ממזוודה, וחלקם רק עם שקית ניילון ובה מספר חפצים.

את החפצים שנותרו מאחור היו מחליפים בשמחה בבני המשפחה שנותרו מאחור – בעיקר הגברים שנאסר עליהם לעזוב את המדינה, אבל ישנם גם אחרים שמסרבים לעזוב את ביתם ומולדתם, למרות הסכנה הגדולה. ב-18:00 בערב חוצה את הגבול הפליטה האחרונה מקבוצת ה-42, אישה כבת 75. יעקובל מזהה סימני הדף על פניה, ומעריך שעמדה סמוך מאוד לנפילה של רקטה. היא מבוהלת ומבולבלת, והוא ממהר לסייע לה בתהליך המעבר.

עד לפני כשבועיים, הוא היה שליח תעסוקה. תפקידו היה לסייע ליהודים באוקראינה והמדינות השכנות לה למצוא עבודה תוך כדי עלייתם ארצה. הוא סיפק להם הכוונה מקצועית, מצא עבורם קורסי הסבת מקצוע, ואפילו עסק בהשמת עובדים – כך שהעולים יוכלו להתחיל להתפרנס בישראל מיד עם הגעתם. "הקורונה קצת החלישה את הפעילות הזאת", אומר יעקובל שחזר ארצה במהלך המגיפה, "אבל לפני חמישה חודשים חזרנו לפעילות". בעודו מנסה להקים מחדש את תוכניות התעסוקה, הוא הוזעק להונגריה לטפל בפליטים.

פליטים באוטובוס החילוץ שמביא אותם למרכז התמיכה שלנו בהונגריה

"הטיפול בפליטים מסיח את דעתי מהסכנה"

הדבר הראשון שרואים הפליטים בצעדים הראשונים על אדמת הונגריה הוא שלט שמברך אותם בארבע שפות. בשבוע האחרון הוצב מיד אחריו תמרור נוסף, שמכוון אותם למרכז סיוע. מדובר במרכז התרבות המקומי, אותו תרמה העיירה לטובת מבצע הסיוע, ושאותו מפעילים ארגון Caritas בסיוע מתנדבים וארגונים נוספים.

שאטלים מטעם הארגון אספו את הפליטים העייפים והחוששים מהעתיד הלא נודע, ובתוך זמן קצר מהגעתם, הוקצו להם מיטה לישון עליה, בגדים, שמיכות, מזון למבוגרים, תינוקות ואפילו מזון לחיות בית (מספר חתולים וכלבים נספרו במרכז באותו ערב). על קירות המרכז תלויים ציורי תמיכה ואהבה לפליטים מילדים הונגרים. "ההיענות לבקשת התרומות מדהימה", מספר ריצ׳ארד, שמנהל את המרכז מטעם Caritas, "ואנחנו מקבלים ציוד רב". הוא מצביע על אוהל עמוס בעגלות תינוקות, מושבי בטיחות וחפצים נוספים.

כמו במרכזים אחרים סביב הגבול, גם במרכז בבאראש יש עמדות טעינה ללפטופים וסמארטפונים בכל פינה, ורשת WiFi מהירה – כדי שהפליטים ימשיכו להיות בקשר עם העולם ועם משפחתם, עד שיוכלו לרכוש או לקבל בתרומה סים מקומי. המרכז יכול להכיל רק 65 אנשים, וברגע שהוא מתמלא, הפליטים נשלחים למעברי גבול ולמרכזים אחרים בסביבה.

לצד המתנדבים שמפעילים אותו, במרכז מחכה לקבוצת הסוכנות גם ולרי שפיצה, שמוודא שקיבלו את מה שהם צריכים, ואוסף את הפרטים שלהם כדי להעבירם לבתי המלון בבודפשט אותם שוכרת הסוכנות. שפיצה בן ה-32 הוא בעצמו פליט אוקראיני, שמצא את עצמו במהירות בתפקיד המסייע לאנשי מולדתו. הוא לא נמלט בעצמו מהתופת, אלא נתקע בהונגריה, לאחר שהשתתף בסמינר של הסוכנות היהודית בנושא קהילות יהודיות – שהסתיים בדיוק כשפרצה המלחמה.

"המשפחה שלי נמצאת כבר שבעה דורות בזפוריז׳יה", הוא אומר, "אז הם לא רוצים לצאת משם עכשיו". לדבריו, המצב באזור יחסית בטוח, אבל זה לא בהכרח יימשך לאורך זמן, ולכן הוא נמצא בקשר יומי עם משפחתו. "לפני כמה ימים הייתה הפצצה בכור גרעיני שסמוך אליהם, ופרצה שם שריפה. חששנו שיהיה אסון דומה לצ׳רנוביל, והייתי איתם לילה שלם בטלפון בשביל לוודא שהם בסדר". שפיצה השתלט מהר מאוד על תפקידו החדש כרכז שטח של פליטים, ומנהל אותו כאילו עשה זאת במשך שנים. "הטיפול בפליטים נותן לי תעסוקה, וברגע שאני עסוק, זה מסיח את דעתי מהסכנה".

רבים לא מעכלים עדיין את מה שקרה

"בבוקר המלחמה לא קמתי מרעש ההפצצות בקייב, אלא מטלפון של אבא שלי ששואל אותי אם אני בסדר", מספרת אנסטסיה סטרלצובה (22) , אחת מחברות הקבוצה שחולצה מטרוסקבץ. סטרלצובה נולדה וגדלה בדנייפרו, החלה ללמוד בקולג׳ בכיתה ט׳ והמשיכה ללמוד באקדמיה לאמנות בקייב. בבוקר המלחמה, התעוררו חבריה בזה אחר זה מטלפונים של הוריהם, והתחילו לעדכן את האחרים. "קניתי כרטיסים לרכבת ללביב לאותו ערב כדי להתרחק מהסכנה", היא מספרת.

סטרלצובה לקחה איתה תיק גב צהוב עם מעט ציוד אישי ותיק צד ורוד עם מסמכים ולפטופ. זה כל הרכוש שיש לה כרגע. פריטים נוספים שהתעקשה לשאת לתחנת הרכבת התחתית, בדרך לנסיעה שתשנה את חייה לעד, הם מספר יצירות אמנות די גדולות. היא עבדה על השחזור שלהן תקופה ארוכה, ורוצה להחזיר אותן ללקוח. "אני לא יודעת למה עשיתי את זה, כנראה שהאמנות חשובה לי", היא מסבירה.

אותו לקוח, אגב, נפגש איתה בתחנה ועבר איתה על היצירות. אז התברר שאחת מהן חסרה, ונותרה באחד מחדרי האמנות באקדמיה. הוא התעקש שסטרלצובה תחזור ותביא את הציור החסר, או שתנסה למצוא דרך לקבל אותו. "אמרתי לו: 'בנאדם, אנחנו במלחמה'. יכול להיות שהוא כמו הרבה אחרים, פשוט עוד לא מעכל את מה שקורה סביבנו", היא מספרת.

הוריה של סטרלצובה נותרו באוקראינה עם סבה וסבתה, והיא שכנעה את חברתה ז׳נה שתלווה אותה כדי שלא תהיה לבד. לדבריה, התוכנית כעת היא להשתלב באחת מתוכניות "מסע", לחזור ללמוד אמנות במסגרת כלשהי, ואולי להישאר כעולה בישראל. "יש לי דוד בבאר שבע, כשאגיע אליו אוכל להיות רגועה".

מזון וציוד בסיסי במרכז התמיכה שלנו

מתכוננים לחילוץ הבא

בשעה 20:00 בדיוק מגיע האוטובוס, והפליטים שנאספו עולים אליו עם מעט הרכוש שהצליחו להביא מהבית. שפיצה עולה אחריהם, וכמו מדריך מנוסה בטיולים שנתיים, מספק תדרוך, סופר ראשים, בודק נוכחות ושלח אותם לדרכם. הנסיעה אורכת ארבע שעות. המושבים הנוחים והשקט מסביב מאפשרים לנוסעים לעשות משהו שלא הצליחו לעשות כבר ימים ארוכים: לישון.

כשהם מתעוררים, הם כבר בתוך עיר מוארת ומרשימה על גדות הדנובה. הם יגורו כאן בימים הקרובים במלון, ואז יחליטו איך להתחיל את חייהם מחדש. חלקם יעשו זאת בישראל. שפיצה ויעקובל לא היו על האוטובוס. הם נסעו ברכב נפרד והתחילו לעבוד על היום הבא. יעקובל יודע שגם מעט שעות השינה שיצליח לקבל הלילה לא יספיקו. הוא כבר קיבל מודיעין על כך שבחמישי בערב יגיעו 500-600 פליטים, מתוכם 150 יהודים שאותם חילצה הסוכנות, וכבר יודע ששוב יהיה לו לילה לבן.