6:30 בבוקר: הסיוט מתחיל

"הכל התחיל בשעה, 6:30 בבוקר של יום שבת", משתף רמי. "בתי אלה הייתה אצל חברה, והתקשרה אלינו מהדרך להגיד שהיא עושה את דרכה חזרה הביתה. לפתע נחת פצמ"ר ממש סמוך לרכב שלה. היא יצאה מהרכב ורצה לכיוון המיגונית". רמי נבהל, רץ לרכב לאסוף את ביתו – אך כשמגיע אליה הם לא יכולים לצאת מהמיגונית. גשם של פצמ"רים שוטף את הקיבוץ, ורמי ואלה לכודים בתוך המבנה. לא עובר זמן רב ואל הטילים מצטרף איום נוסף: קולות ירי. יש מחבלים בקיבוץ.

אחרי שעתיים וחצי במיגונית: גם הבית לא בטוח

לאחר כשעתיים וחצי בתוך המיגונית, הקרב בחוץ נרגע ורמי מחליט לחזור הביתה: "בני תומר חיכה לנו בבית. רצנו אליו ופירקנו במהירות את ידיות הממ"ד. ברגע שסגרנו את הדלת שמענו פיצוץ אדיר שהרעיד את החדר. רק אחר כך הבנו שטיל RPG נורה על הבית שלנו, ושהקרב מתחולל ממש בחוץ".

17:00: החילוץ

בסביבות השעה 17:00, אחרי שעות ארוכות של פחד מצמית, הגיעו כוחות הביטחון וחילצו את בני משפחת בר-גיל. "הרגשנו שמגיעים אלינו מלאכים בלבן להוציא אותנו מהתופת. וזו הייתה תופת לכל דבר. כשיצאנו החוצה, הרגשתי כאילו אנחנו בתוך סרט על פצצת אטום או בארמגדון. הכל שרוף, גופות בצדי הדרך, חפצים תמימים של ילדים זרוקים", משחזר רמי.

כוחות הביטחון ריכזו את תושבי היישוב הניצולים בממ"ד מרכזי בקיבוץ, שם פגשה משפחת בר-גיל שכנים וחברים נוספים שהיו נצורים בביתם במשך שעות. אלה, ביתו של רמי, משתפת ברגע עצוב במיוחד: "פתאום ניגשת אלי בבכי אמא של אחת החברות הכי טובות שלי. היא מספרת לי שירו בבני המשפחה שלה. ככה אני מבינה שרצחו את החברה הכי טובה שלי ואת אבא שלה. גדלתי איתה".

"אנחנו קהילה קטנה, וכולנו מכירים אחד את השני. זה נורא לראות אנשים שאתה מכיר נרצחים. הקיבוץ הושמד כמעט לחלוטין", הוסיף רמי.

ומה הלאה?

ממקום מושבה הזמני בעיר אילת, מנסה משפחת בר-גיל לחשב מסלול מחדש. "אנחנו קהילה חקלאית ברובנו ואין לי מושג מה יהיה ביום שאחרי", משתף רמי בחששותיו. "איך משקמים את הדבר הזה? אנחנו נצטרך להתחיל הכל מחדש – לתמוך בילדים, בנשים, בתושבים המבוגרים שחוו שואה שנייה בחייהם. כדי להצליח, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם. עזרו לנו לבנות את חבל הארץ היפה הזה. מדינת ישראל לא יכולה להתקיים ללא חבל הארץ הזה, ואנחנו רוצים לבנות אותו שוב. עזרו לנו".