אולגה וסטסיה, מדריכות במרכז מעבר לפליטים אוקראינים בבוקרשט

למשך שעה אחת ביום שבת, בפינה אחת של לובי מלון בוקרשט, החיים נראו כמעט נורמליים. כעשרה ילדים בני 6 עד 10 – כולם פליטים יהודים מאוקראינה – פצחו במשחק "כלב הולך על פסנתר ודורך על הדוושה". ברוסית השם מתחרז ונשמע פשוט הרבה יותר. בעברית אנחנו מכירים אותו בשם אחר: "קווה קווה דה לה אומה".

הילדים, כדרכם של ילדים, משתעממים מהר ועוברים למשחק הבא: "הרוח נושבת על". כל ילד בתורו צריך למצוא מאפיין כמו לבוש או תחביב, שנוגעים למישהו מיתר המשתתפים. למשל, אם אחד המשתתפים אמר "הרוח נושבת על מי שלובש חולצה אדומה", כל ילד שלובש אותה צריך לקום ולמצוא לעצמו מקום ישיבה אחר. אחד הילדים, שזיהה את עצמו כגולום (הדמות משר הטבעות), החליט להיות שובב ולהגיד דברים שלא מאפיינים אף אחד כמו "מי שיש לו קעקועים", מה שהצחיק את כולם.

מסביב לאסקפיזם הזה, נמצאת מציאות ורודה הרבה פחות. כל השחקנים ברחו זה עתה ממלחמה מדממת, הותירו מאחור חברים ובני משפחה – חלקם נפרדו מאב או אח – ומחכים לעלות לישראל ולהתחיל את חייהם מחדש. את המלון מפעילה הסוכנות היהודית, שקולטת מאז פרוץ המלחמה אלפי פליטים יהודים מגבולות אוקראינה השונים: רומניה, מולדובה, הונגריה ופולין. מלבד לינה ומזון, מקבלים הפליטים במלונות גם תמיכה נפשית, בגדים, צעצועים ותרופות. מכאן הם יעלו לישראל באחד ממבצעי העלייה הגדולים והמורכבים שניהלה הסוכנות היהודית.

"זה תיקון עולם"

המדריכה של הילדים, כמו גם האוזן הקשבת לעשרות המבוגרים שגודשים כעת את המלון, היא סטסיה חודירבה (29), ישראלית ממוצא אוקראיני שעלתה לישראל לפני שש שנים, ועובדת כרכזת ומדריכה בתנועות נוער כמו "השומר הצעיר" ו"הבונים דרור". לפני 13 שנים הכירה חודירבה במהלך הלימודים את אולגה קספ (29), שהפכה לחברת הטובה. עם עלייתה לארץ, דרכיהן נפרדו והן המשיכו לשמור על קשר בטלפון ובחופשות שנתיות. מדובר בהשתלשלות אירועים שיכולה להחזיק בעצמה סרט הוליוודי סוחט דמעות: הפגישה בין שתי החברות הטובות דווקא על רקע הטרגדיה הגדולה של המלחמה במזרח אירופה.
חודירבה נקלעה די במקרה לסיטואציה. במסגרת עבודתה היא יצאה למסע לפולין, שבו סייעה בלוגיסטיקה לסיור בין מחנות השמדה שנערכים לנערים יהודיים מרחבי אירופה. "בבוקר הראשון למסע פתחתי את הטלפון וראיתי חדשות", מספרת חודירבה, "אז הייתי צריכה לעבוד, בעודי טרודה במחשבות על חברי ומשפחתי. יש לי סבא וסבתא בחרקיב, הסבתא השנייה שלי בבלגורוד, על גבול אוקראינה-רוסיה, ואחי גר עם משפחתו במוסקבה – אז המצב שלנו מורכב".

התחנה האחרונה של חודירבה במסע הייתה בקרקוב, שם הייתה עדה לסיוע שהתושבים המקומיים מעניקים לפליטי המלחמה, והיא החליטה להישאר בפולין ולסייע. "אם אני לא יכולה לעזור למשפחתי באזורי הקרבות, לפחות אעזור למי שהצליח לצאת משם", היא אומרת. "אני מאמינה גם שמישהו יעזור למשפחה שלי. זה תיקון עולם".

חודירבה שוחחה עם חבריה ב"בונים דרור", שאמרו לה שהמלון בבוקרשט מחפש מדריכה להעסיק את הילדים, ומישהי שתתן תמיכה גם למבוגרים. הם שאלו אותה אם יש לה מישהו להביא איתה, והייתה לה מישהי כזאת, שתקבל את אחד הוואטסאפים המדהימים בחייה.

מסע הימלטות בן 31 שעות

במקביל למסע של חברתה, החליטה קספ להימלט מחרקיב. "למרות שהדרכים מופגזות, החלטתי לקחת את הסיכון ויצאתי ללביב" היא מספרת, "החלטתי שלשבת ולחכות יהיה יותר מסוכן". קספ ארזה את מעט הבגדים והציוד שיכלה לסחוב, לקחה טרמפים עם חברים, חברים של חברים וזרים מוחלטים, והגיעה לתחנת הרכבת של חרקיב במטרה להגיע ללביב, ומשם לגבול עם פולין. "היו בתחנה המון אנשים, בעיקר סטודנטים זרים מאוניברסיטת חרקיב שרצו לחזור הביתה. לא הייתי בטוחה שאצליח לעלות על הרכבת", היא מספרת.

איכשהו היא הצליחה, אבל המסע רק התחיל. הרכבת הייתה צפופה עד אפס מקום, קרונות הלינה שהיו מיועדים לארבעה אנשים אכלסו עשרה ויותר. הנוסעים ישנו בישיבה על הרצפה ובתורנויות. בשל עצירות ארוכות, ושינוי מסלול הרכבת שנועד לחמוק מקו האש – הנסיעה התארכה. במקום 18 שעות, המסע לעיר לביב לקח 31 שעות. קספ מספרת שהיו גם נקודות אור, כמו מתנדבים בתחנות שציידו את הפליטים בארגזים של אוכל חם. היא הגיעה ללביב ונאלצה ללון שם בגלל עוצר לילי, ושוב בעזרת חברים של חברים מצאה מקום ללון, ומשם נסעה עם השחר לגבול.

באותו הלילה כתבה הודעת וואטסאפ לחודירבה וסיפרה לה שהיא נמלטת לוורשה. חודירבה הפתיעה אותה ובישרה לה שהיא גם בפולין, במקרה. הן קבעו להיפגש בבית קפה בעיר העתיקה של ורשה כדי להחליט מה לעשות משם. לא חלפו יותר מכמה שעות וחודירבה שלחה הודעה נוספת לקספ, הפעם עם הצעה: "בואי איתי לבוקרשט. צריך מישהי עם ניסיון פסיכולוגי כמו שלך, ויהיה לך איפה לישון ולאכול".

כל הרגשות פרצו החוצה

קספ נתקלה בעוד אנשים טובים באמצע הדרך, שעזרו לה לחצות את הגבול, להגיע לוורשה, ובדרך לאכול, לשתות ולנוח. "טוב הלב של אנשים זה לא משהו שצפיתי לו", היא אומרת. "כשפגשתי את סטס, לא הפסקתי לבכות. התראינו אמנם ממש לאחרונה, בחודש אוקטובר בחופשה בגיאורגיה, אבל זה כמובן לא אותו דבר. זה היה הרגע הראשון שראיתי פנים של חברה טובה מאז שברחתי, וכל הרגשות שהציפו אותי ביממות שלפני פשוט פרצו. התחבאתי בשירותים שלא יראו כמה אני בוכה".

"היא איחרה לפגישה, היא תמיד מאחרת", אומרת חודירבה ושתיהן צוחקות, "אבל הפעם כמובן הייתה לה סיבה. לא דמיינתי שהפגישה תהיה כזאת מרגשת וגם בכיתי". קספ סיפרה שבמצב של בריחה ממלחמה אין טעם לתכנן תוכניות, אבל שכן ידעה בעקבות המפגשים עם עשרות אנשים שעזרו לה בדרך, שגם היא צריכה לעזור לאחרים. "ופתאום, נפלה ההזדמנות אז כמובן שאמרתי שאבוא איתה".

"אני עדיין לא מעכלת מה קורה לי. שכלית אני מבינה כמובן, אבל רגשית אני עדיין באוקראינה", אומרת קספ, "אבל אני מתרכזת בלהסיח את דעתם של אנשים ממה שקרה להם בשביל להרגיע אותם, וזה בעצמו מסיח את דעתי ועוזר לי". חודירבה מוסיפה: "אני שמחה שאני פה ויש לי הזדמנות לעזור. אני במקום הנכון בזמן הנכון. לתרום כסף וציוד זה מאוד חשוב, אבל אני זוכה גם לראות את הפנים של האנשים שאני עוזרת להם, וגם עוזרת לחברה הכי טובה שלי, וזה מדהים".