כל מי שיצא פעם לטיול מכיר את הרגע הזה: מבחן המזוודה. לצידה ערימה של בגדים, נעליים, פן ועוד חצי מהחיים שלכם. בתוכה: מקום אחסון צר שיכול להכיל רק חלק קטן מכל אלה. לרוב מתמודדים עם הדילמה הזו אנשים שיוצאים לחופשה קצרה בחו"ל. היום אני מוצאת עצמי מול משימה קשה בהרבה: איך בוחרים מה לארוז כשיוצאים לשליחות של שנתיים מטעם הסוכנות היהודית בצד השני של העולם?
קוראים לי אור כהן, אני בת 28, מתגוררת בניצני-עוז ולמזלי כבר עמדתי בכמה מבחנים לא-פחות קשים בחיי. השתחררתי מחיל הים ב-2018 אחרי תשע שנות שירות, במהלכן זכיתי להיות מפקדת ספינת הקרב הראשונה בתולדות צה״ל. לפני כן הייתי אלופת ישראל בשחיית 50 מטר פרפר, וגם היום אני מתחרה מפעם לפעם בטריאתלון.
השבוע שלפני הטיסה: אוספת את הזיכרונות
אני מחליטה להתמקד בזיכרונות. הם ילוו אותי ב-24 חודשי השליחות הקהילתית שלי ברוד-איילנד, ארה"ב. את השבוע האחרון שלי בישראל אבלה עם האנשים הכי חשובים לי, במקומות הכי חשובים ועם המשמעויות שמאפיינות אותי וקרובות ללבי.
אני מתחילה בקייטנת סאנרייז לילדים חולי סרטן ואחיהם. אלה ילדים מקסימים, בעלי כוחות אינסופיים ומעוררי השראה. לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שפותח לו את הלב – עבורי זה המקום הזה.
אמא שלי עברה את זה, וכן, זה קשה לי – אבל להם קשה יותר. אני מקבלת מהם הרבה יותר ממה שאני יכולה להעניק. זכיתי להכיר ילד מקסים שמתמודד עם עיוורון. הוא כתב לי: "כל אחד מאיתנו מתמודד עם עיוורון מסוים, מתמודד עם קשיים. השאלה היא מה אנחנו נותנים לעולם באהבה". להיות רחוקה מהבית ומישראל זה סוג של עיוורון, אבל לתת באהבה זה לקבל חזרה בכמות כפולה. ושליחות בשבילי זה לתת באהבה.
אני מכינה רשימה של מפגשים עם חברים ואנשים קרובים. זה מרגיש כמו משחק סודוקו. מנסה להרוויח את כולם, אבל קשה לתכנן את הזמן. אולי במקום מפגשים אצא למסע הופעות פרידה? אפילו כאן אני מבינה שיהיו המון אנשים שלא אספיק לראות. הטיסה בעוד פחות משבוע, הלו"ז מפוצץ. מתי כבר ימציאו גאדג'ט שיוסיף שעות ליום?
יום שישי בבית שלנו תמיד מלא ריחות ומוזיקה של הכנות לשבת. אני רווקה ועדיין גרה עם ההורים. אווירת המשפחתיות הזאת היא אחד הדברים שהכי יקרים לי. אבא מבשל במטבח, אחותי איב אחראית לקינוחים. זה יום עם אווירה, יום שמורידים בו הילוך. הרבה דברים מוזרים עוברים עליי השבוע, אבל הכי מוזר הוא שאני מתגעגעת למשפחה שלי בזמן שאני נמצאת לידה.
