06:30
זה רק עוד יום שבת

הקרניים הראשונות של בוקר שמחת תורה שוטפות את קיבוץ מפלסים, ונועם קם לעבודה. הוא צלם עיתונות, ונועה כבר יודעת: גם אם היא שונאת את זה, ככה זה להיות נשואה למישהו שעובד בטלוויזיה. נועה ונועם נפרדים, לא לפני שהיא מבקשת מנועם להכניס לאוטו את תיק הלידה שארזה לילה לפני. נועה יודעת גם את זה: כשאת בשבוע ה-38 להיריון, את חייבת להיות מוכנה.

06:34
אין סיכוי שאני עוברת את זה לבד

ופתאום – אזעקות.
לא אחת, לא שתיים, אלא 20 ברציפות. נועה נועלת את דלת הכניסה לבית, אפילו שבקיבוץ אף אחד לא נועל את הדלת. משהו גדול קורה, ככה היא מרגישה. "אין סיכוי שאני עוברת את זה לבד", היא אומרת לעצמה, ובדיוק הטלפון שלה מצפצף. הודעה מנועם. הוא חוזר הביתה, הוא תכף מגיע, הוא כבר ליד שדרות.

6:37
"הם ירו בי"

בזמן שנועם מפלס את דרכו הביתה בין שריקות הטילים לאזעקות, חוליות מחבלים אורבות לכל מי שמעז לעבור בכביש. נועם צורח לנועה בטלפון: "הם ירו בי!".

נועה לא מאמינה. "זו בטח רק רקטה, ומה שאתה מרגיש זה רסיסים, אני איתך, תירגע!"

"נועה, יש מחבלים בטנדרים", הוא עונה לה. והיא עדיין בטוחה שהוא הוזה. איזה מחבלים? איזה טנדרים?

"איפה הם פגעו בך?" היא שואלת.

"באגן", הוא עונה ומשתנק בבכי. נועה אף פעם לא שמעה את נועם בוכה קודם. היא מתעשתת מהר: "תוריד את החולצה, תעטוף אותה סביב הפצע ותלחץ חזק. ואני מתה מפחד, אז אל תפסיק לדבר איתי".

קצין צבא עובר במקום ומעביר את נועם לרכבו הפרטי, בדרך לבית החולים. מאוחר יותר הוא יהפוך להיות הראשון מבין שני הגיבורים שיצילו את חייו של נועם באותו יום נורא, ומאוחר עוד יותר הם יגלו ששמו רז, ושגם הוא שרד בנס.

"ההורים שלי יעזרו לך לטפל בתינוק"

הנסיעה של נעם ורז לא נמשכת זמן רב. באזור צומת שדרות הם נתקלים בטנדר מחבלים שיורה לעברם בשנית. נועם סופג שלושה כדורים, רז נפצע בעורק הראשי בירך, אך מספיק להשיב בירי לעבר המחבלים שממשיכים בנסיעתם. בינתיים, נועם מאבד דם. הרבה דם. רז מחליט ליצור קשר עם אביו המתגורר במושב מבקיעים, ולכל אורך הנסיעה מדובב את נועם שממלמל מבעד להכרתו המעורפלת: "יש לי תינוק".

הוא חוזר על המנטרה ומנסה לשמור על עצמו ער ובחיים, אך כשהרכב מגיע לצומת מבקיעים רז מתעלף. אביו מזהה את רכבו ופונה להצילו, אך לא מבחין בנועם המדמם במושב האחורי והולך משם במהירות.

נועם מבין שהוא לבד, ומחייג לנועה: "אני לא יכול לקום, נועה", הוא אומר לה. "ההורים שלי יעזרו לך לטפל בתינוק, אל תדאגי, את לא תהיי לבד".

נועה לא מוותרת לנועם, ולמרות שזו שיחה הלקוחה מכל הסיוטים כולם, היא צורחת עליו: "אני היחידה שתהרוג אותך! לא משנה מה קרה ומי ירה בך – אתה מצליח להגיע לבית החולים!"

7:02
חמ"ל של איש אחד

נועה לא מספיקה לעכל את השיחה הנוראית עם נועם, והאימה מכה שנית: יש ירי בקיבוץ.

"למה צה"ל יורה?", היא שואלת בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, עדיין ממאנת להאמין.

"זה לא צה"ל, אלה מחבלים! כנסי לממ"ד מהר!" עונים לה.

ממקום מושבה על הרצפה בין הממ"ד לסלון, נועה מנהלת חמ"ל של איש אחד. "אני מתקשרת לרבש"צ והוא אומר לי: 'נועה, אנחנו מוקפים. אני לא יכול לעזור לך'. אני מתקשרת למד"א, למשטרה, לצה"ל – אף אחד לא עונה לי", מגוללת נועה את רגעי החרדה בביתה. היא מתקשרת שוב לנועם ומבקשת ממנו שיוציא יד מהחלון. הוא מצליח לעשות זאת בשארית כוחותיו, ובשלב מסוים עובר במקום הגיבור השני של נועם: שלומי ששי, חבר קיבוץ מפלסים. הוא מבחין בנועם, רץ לרכב ולוקח ממנו את הטלפון.

"מי שם?", הוא שואל.
"זאת נועה, אני אשתו של נועם", היא עונה בהקלה.
"אני לוקח אותו לבית החולים, ואת – תיכנסי לממ"ד, תטרקי את הדלת ואל תצאי", הוא מצווה עליה.
ואז החשמל בקיבוץ נופל.

אללה אכבר בקיבוץ

נועה זוחלת מתחת לשמיכה בממ"ד, מפוחדת ומסתתרת בחושך לבדה. השעות עוברות, ואל קולות הירי מסתננים קולות נוספים: צרחות בערבית. "אללה אכבר", צורחים המרצחים, והסוללה של נועה נגמרת. "יטבח אל יהוד", הם צווחים, ונועה לא יודעת מה עלה בגורלו של נועם.

הם מנסים לפתוח את החלון. הם מתייאשים. הם חוזרים שוב. אילו היו יורים בדלת, הם כבר היו בפנים. נועה מתחילה לקרוא את קריאת "שמע ישראל". אחרי שעות של דאגה מצמיתה ואימה שלא נגמרת, בלי אוכל ומים, היא מתעלפת.

15:00
סוף הישועה לבוא

נועה מאבדת את תחושת זמן בממ"ד החשוך. היא לא קמה לשירותים, לא הולכת, לא זזה במשך שעות ארוכות. היא משותקת, בטוחה שיבואו לרצוח אותה, ורק כשהתקפי החרדה נרגעים, היא נרדמת. כשהיא מתעוררת, היא שומעת דפיקות בדלת. היא לא פותחת, כי היא כבר לא בטוחה בכלום, עד שעליזה, חברה מהקיבוץ, מצטרפת למאמץ ומוכיחה לה שהן מכירות, וכי אלו לא מחבלים. הדלת נפתחת והכוחות מוזרמים פנימה, יחד עם חובש מהקיבוץ. הוא בודק את מצבה של נועה ומבין שהשעות הארוכות בממ"ד והפחד המשתק גבו את מחירם. לחץ הדם שלה גבוה מאוד, ויש לה ירידת מים. היא חייבת להתפנות לבית החולים.

שלושה ימים אחרי

בבית החולים ברזילי באשקלון יש שתי מיטות. אחת לנועה, שחייבת ליווי צמוד לאחר שהבדיקות הראו שהיא סובלת מרעלת היריון, והשנייה לנועם, שעדיין מחוסר הכרה. ביום שלישי, שלושה ימים אחרי התופת, נועה ונועם מתאחדים.

כמה ימים לאחר מכן, נועם מתעורר. הדבר הראשון שהוא שואל: "למה לא באים לראיין אותי? היו מחבלים בשדרות!" הוא עדיין לא מבין את גודל הזוועה, ובטוח שהתקרית בה השתתף הייתה נקודתית. מספרים לו לאט לאט.

הרופא אומר לנועם: "אתה נס רפואי". נועם עונה לו: "זה לא אני, זו ההבטחה שלי. יש לי אישה ותינוק, אני הבטחתי להם שאני חוזר ב-7 באוקטובר בשעה 6:45, אני מאחר בהרבה שעות".

ובינתיים, החיים החדשים שבבטן דורשים את שלהם. נועה חייבת ללדת כדי לא לסכן את העובר, והם מחליטים לעבור לבית החולים שערי צדק בירושלים, הרחק ממטחי הרקטות הכבדים. נועם להמשך שיקום, ונועה – להביא חיים לעולם.

וייקרא שמו בישראל

נועה רוצה להיות נוכחת בלידה. היא איבדה שליטה פעם אחת יותר מדי, בממ"ד, ועכשיו, בחדר הלידה הזה שבבית החולים שערי צדק בירושלים, היא מחליטה. היא מוותרת על זריקת האפידורל, רוצה לחוות הכל, שהכאב יהיה שלה. שזה יהיה כאב טוב. והכאב הטוב הזה כולו שלה, והלידה מסתיימת, ותינוק קטן וטהור מגיע לעולם, וכולם בחיים.

וייקרא שמו בישראל: רועי אוריאל. נועה ונועם בחרו את השם הזה כבר לפני המלחמה, ואחריה הוא מקבל משמעות מרגשת במיוחד: "ה' רועי לא אחסר". שי ורז, המצילים של נועם, מגיעים לברית.

יש נחמה. יש ניסים.

על נועה – תמיכה, וחיבוק

נועה עובדת בתוכנית "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, כמפקחת על אזור מטרו ווסט, ניו ג'רזי. התוכנית מקשרת בין מאות קהילות בכל העולם לבין עשרות אזורי שותפות בישראל, ומתחילת הלחימה תמיכתה חוצה אוקיינוסים ואזורי זמן – יש כאן שותפות גורל מרגשת. "קהילת מטרו ווסט נמצאים בקשר הדוק איתנו", משתפת נועה. "הם באמת מודאגים והם מחבקים אותנו מרחוק וגורמים לנו להרגיש מוגנים. הקשר הזה ממש עמוק. כל מי שיש לו קשר לקהילה נשאל לשלומו, יש דאגה וחיבור גדול. הם מחכים לעדכונים שלנו, וזה עדות נהדרת לקשר המיוחד שנוצר בין הקהילות במהלך השנים. אנחנו קוראים לזה 'שותפות' אבל בפועל זו ידידות אמיתית. אנחנו יודעים שאנחנו בליבם בימים האלה, בדיוק כפי שהם בליבנו כשהם מתמודדים עם אנטישמיות. הם חולקים את הכאב שלך והם מפחדים ומקווים איתך לימים טובים יותר".

נועה ונועם קיבלו מענק מיידי מהקרן לנפגעי טרור כבר ביום שני, יומיים אחרי השבת הארורה. הסיוע המעמיק של הקרן לנפגעי טרור מתאפשר הודות לנדיבותן המרגשת של שותפינו: הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, קרן היסוד ומגוון קרנות ותורמים נוספים מכל רחבי העולם, המאוחדים עם מדינת ישראל בשעתה הקשה.

מאז תחילת הלחימה, גדלו מספר הפניות לקרן באופן חסר תקדים. היום יותר מתמיד, הסיוע שמגישה הקרן לנפגעי טרור הוא קריטי לרווחתם המיידים של הנפגעים, וכן לסיוע ארוך טווח.

בזכותכם נוכל לסייע לאלפי אנשים שעולמם חרב להתחיל מחדש. אנא פתחו את ליבכם ותרמו כעת להמשך פעילותה של הקרן לנפגעי טרור.

לתמיכה בנפגעים >