קצת עליי

קוראים לי ד"ר מאסרשה דסה, בן 27, נשוי ואב לילדה. עליתי במרץ 2019 לאחר 22 שנות המתנה.

הגעתי למחנה הממתינים באדיס אבבה בגיל 4. אני זוכר שבשנת 2004 הוזמנו לעלות ארצה, אך מסיבה שלא ברורה עד היום, הורדנו ממנו. למדתי בבית ספר יסודי ישראלי באדיס. בתיכון למדתי בבי"ס בינלאומי בשם סנט ג'וזף, ולמדתי רפואה באוניברסיטת גונדר. אבא שלי ז"ל נפטר בילדותי, אבל היו לו המון ספרים בבית, שעזרו לנו מאוד בחיים. אחי הגדול לומד הנדסת מכונות בחיפה, אחותי למדה משפטים ואחי הקטן רוצה להיות מדען מחשבים.

כבר בכיתה ז' ידעתי שאני רוצה להיות רופא, כשהתוודעתי למצבה הבריאותי הקשה של הקהילה שלי במחנות הממתינים. לאחר סיום הלימודים, עבדתי שנתיים וחצי כרופא כללי בגונדר. התחתנתי לפני 5 שנים ונולדה לנו בת. אשתי בנקאית במקצועה. שתיהן אמורות לעלות ארצה בעוד מספר ימים, כחלק ממבצע צור ישראל, והאמת היא שבלעדיהן אני מתקשה להתאקלם טוב בארץ. אבל ב"ה מגיע תורנו, וזה משכך את כאב העבר.

להיות רופא בארץ

ההתמודדות היומיומית בתור עולה חדש אינה פשוטה. אבל מרכזי הקליטה של הסוכנות היהודית, עזרו לנו במה שאפשר. לשמחתי, הרפואה היא בינלאומית, ולמזלי, למדתי באנגלית, בשיטה האמריקאית הנהוגה בארץ, וזה עוזר לי מאוד. מה שכואב זה להתרחק מהמקצוע למשך כמה חודשים עד שעוברים את מבחני ההסמכה בארץ, הנדרשים מכל בוגר לימודי רפואה בחו"ל. עד כה עשיתי קורס הכנה בבי"ח קפלן ברחובות, ובימים אלה אני לומד למבחני ההסמכה של המדינה, ומתכנן להתמחות בניתוחי לב.

בעקבות העלייה ארצה, שינויים בתזונה ואורח החיים החדש, חשפו את בני הקהילה למחלות מערביות, החדשות לגופם. בעודה שבאתיופיה סומכים על תחקור היסטוריית המחלה, המהווה 80% מתהליך האבחון, בארץ, בגלל מחסום השפה, מסתמכים בעיקר על בדיקות מעבדה עבור הקהילה, וזה לא תקין מבחינת האבחון. הרפואה בארץ מצטיינת ומובילה באיכותה, וצריך לגשר על פער השפות והתרבות, תוך שמירה על חיסיון רפואי כמו כל אחד אחר. במצב הנוכחי מתפספסות אבחנות וחבל.

חוויה זכורה בארץ

ביקרתי בהרבה מקומות בארץ, ורוב האנשים, ביניהם גם רופאים, התפלאו לשמוע שלמדתי רפואה באתיופיה, ועוד באוניברסיטה בה מלמדים רפואה כבר 60 שנה. התגובה הזאת הפתיעה אותי.

חזון

אני רופא ישראלי ורוצה לטפל בכל עם ישראל. אני מאמין שרופא בימינו צריך להתעדכן באופן קבוע עם החידושים ופריצות הדרך במדע, ולשמור על ראש פתוח כדי לקדם את הרפואה, וכך ארצה להיות גם אני. בצד זה, במשך רוב שנות ההמתנה באדיס, למדתי את שפת הגז וכן בכמה ישיבות חשובות. יש לי חזון לחבר רפואה ותורה, מה שיכול, לדעתי, לקדם הסכם אמיתי בין תחלואה לבריאות. אפילו בין עם ישראל לאומות העולם.

התמחות

לאחר שעליתי התראיינתי אצל פרופ' ארתור אידלמן, שערך מחקרים בבית החולים בגונדר, שם למדתי. אני מקווה שאצליח להתקבל להתמחות בשערי צדק בירושלים, ואם לא, אז בהדסה או בבילינסון.

מה לאחל לך?

אני מאחל לי שאצליח בצד הכל, גם ללמוד בישיבות בארץ ולקדם את החזון שלי. ודבר נוסף – בֵזָה, שמה של אשתי, משמעותו גאולה, וכשאשתי תבוא אני אקבל אותה. מאחל את אותו הדבר לעם ישראל כולו. עם ישראל חי!