במחנה הקיץ דאצ'ה של הסוכנות היהודית בליטא, 141 ילדים ובני נוער שחייהם השתבשו כליל במלחמת רוסיה-אוקראינה, קיבלו הזדמנות לברוח מההרס ומהלחימה הנמשכת ולבלות עם בני גילם בנחת ובכיף. המחנה, המאורגן בשיתוף עם הארגון המקומי YStreet במדינות הבלטיות, נועד לטפח חיבור חזק יותר לתרבות ולמורשת היהודית, בדגש על הקשר של ישראל עם קהילות יהודיות ברחבי העולם.

סטפניה

סטפניה, נערה בת 15 מדנייפרו, אוקראינה, היא חניכה במחנה דאצ'ה. חייה של סטפניה, כמו גם של יתר 140 החניכים במחנה, קיבלו תפנית דרמטית כאשר פרצה המלחמה. "במהלך הלילה התעוררתי מקולות הנפץ, אבל בהתחלה לא הבנתי מה זה, ואז אמא שלי באה ואמרה לאחי הקטן ולי לאסוף את החפצים שלנו מהר. באותו רגע הסתכלתי מהחלון, והייתה שקיעה יפה שלוותה ברעש מפחיד של הפגזות". בליל ה-23 בפברואר בו החלו ההפגזות, סטפניה ומשפחתה אספו במהירות את חפציהם ונסעו לחפש מחסה בבית סבה וסבתה.

המסע למקום מבטחים היה מסוכן, עם תורים ארוכים בתחנות דלק ואיום מתמיד של סכנה. במשך חודש חיפשה משפחתה של סטפניה מקלט במערב אוקראינה, בתקווה להפוגה מתופת המלחמה. אך הכמיהה לבית הובילה אותם בחזרה לדנייפרו. מאז, קולות האזעקות וההפגזות הפכו למציאות רודפת עבור סטפניה ומשפחתה, תזכורת מתמדת לסכסוך המתמשך ששיבש את חייהם.  "

מאז תחילת המלחמה שמעתי את קולות האזעקה וההפגזות כל כך הרבה פעמים, וראיתי אנשים רצים בבהלה. אבל עם כל יום שעובר, אנחנו מתרגלים יותר ויותר למצב. זה אולי נראה בלתי אפשרי להתרגל למלחמה, אבל קול האזעקה וההפגזה הפכו לרקע החיים. כי כל מה שאנחנו רוצים זה ללכת ברחוב בלי פחד, בלי להסתתר. אנחנו רוצים חיים נורמליים".

במחנה דאצ'ה של הסוכנות היהודית בליטא, זכו סטפניה ולעירים נוספים מהאזור להפוגה ממלחמה. ולמרות שהלחימה נמשכת, רוחה של סטפניה נשארת איתנה. החלום שלה הוא עתיד חופשי מפחד, שבו ילדים יכולים לחיות ללא צל של מלחמה. "אני חולמת שהמלחמה הזו תסתיים בקרוב. אין דבר יותר קורע לב מלראות ילדים קטנים חיים בפחד, אבל הדבר המפחיד ביותר הוא שהם עלולים להתרגל לזה".

ליינה

אווירת הכיף במחנה הקיץ בדאצ'ה, ליטא, מצליח להשכיח לרגעים את המסע הסוער שעברה לינה בת ה-16. לאחר שהתגוררה בבאחמוט, אוקראינה, חייה קיבלו תפנית בלתי צפויה כאשר פרצה המלחמה.

"היינו מבועתים ולא ידענו לאן ללכת. הפיצוצים וההפגזות הבלתי פוסקים השאירו את העיר שלנו הרוסה, וזה כבר לא היה בטוח עבורנו להישאר שם".

בחיפוש אחר מקום מבטחים, משפחתה של לינה עברה תחילה לקייב. עם זאת, סבתה החליטה להישאר מאחור בבאחמוט, מול עתיד לא ברור של עיר תחת כיבוש רוסי. ליינה משתפת את דאגותיה לגבי שמירה על קשר עם סבתה, לא בטוחה בביטחונה וברווחתה. כשהמצב החמיר בקייב, אמה של ליינה קיבלה החלטה קשה להעביר את משפחתה לברלין, גרמניה.

"גרנו בקייב כמה חודשים, אבל כשהעיר הפכה לחסרת מנוחה עם פיצוצים תכופים והתקפות טילים, ההורים שלי החליטו שאמא שלי ואני צריכות לעבור למדינה אחרת. עברנו לגרמניה, אבל אבא שלי נאלץ להישאר באוקראינה. אני מאוד מקווה לראות אותו כמה שיותר מהר", סיפרה לינה.

בארץ זרה, לינה ואמה התמודדו עם האתגר של לבנות מחדש את חייהן, תוך נשיאת משקל הזיכרונות והכאב מביתם הקודם.

"עכשיו אנחנו צריכות לבנות חיים חדשים במדינה חדשה, שבה הכל לא מוכר וזר. אנחנו מנסות ליצור חיים חדשים, תוך ידיעה שהעיר שבה נולדתי וחייתי כל חיי כבר לא קיימת. לא נשאר שם כלום – לא בניינים, לא אנשים. נותרו רק זיכרונות וכאב".

בתוך הקשיים, לינה ועוד 141 ילדים מהאזור מצאו כוח וחוסן במחנה הקיץ של הסוכנות היהודית דאצ'ה, שם היא וחבריה מרגישים פחות לבד.