"החללית הישראלית הראשונה שוגרה לירח" – בישרו הכותרות בכל אמצעי התקשורת באמצע חודש פברואר והציתו את דמיונם של אלפי ילדים ישראלים. בזמן שמדינה שלמה עקבה אחרי ההמראה (או לפחות אלו שהצליחו להישאר ערים באמצע הלילה), בהאנגר גדול ליד כביש החוף עמלו באותה שעה עשרות נערים ונערות – חניכי כפר הנוער הדסה נעורים – על פרויקט אחר ומאתגר לא פחות: לבנות בתוך שישה שבועות רובוט שיצליח להעביר מטען מרכב חלל לתוך פתחים שונים בחללית האם.

"אנחנו עושים לילה לבן", אומר לנו אחד מהם בזמן שהוא מחבר חוטי חשמל. "זה אולי לא נראה לך כמו רובוט כי אתה מצפה לראות ידיים ורגליים אבל אתה רואה פה משהו משוכלל מאוד. בחלל לא שופטים אותך על יופי, גם החללית ששלחנו היא לא הדבר הכי יפה בעולם ובכל זאת היא מגיעה לירח".

בשעה המאוחרת שבה אנחנו נפגשים קשה לראות את הנוף היפהפה של מצוק בית ינאי הסמוך לכפר הנוער. הקהילה החינוכית הכפרית פועלת בחסות הסוכנות היהודית וארגון "נשות הדסה", בסיוע "הרוח הישראלית", ומשמשת כבית חם לחניכים מכל הארץ.

את הרובוט הזה בונים חברי נבחרת הרובוטיקה של כפר הנוער הדסה-נעורים במסגרת פרויקט FIRST של היזם היהודי-אמריקאי דין קיימן – האיש שאחראי לפיתוח הסגוואי ועוד שלל המצאות. החניכים יגיעו עם רובוט החלל שלהם לתחרות הארצית שתתקיים בחודש אפריל הקרוב בתל-אביב ואם יזכו במקום הראשון ימשיכו לתחרות העולמית שתתקיים בחופשת פסח בעיר דטרויט שבארה"ב.

"התלמידים עבדו בקיץ כדי לממן את הטיסה"

פרויקט בניית הרובוט החל בשנה שעברה כיוזמה של התלמידים, שפנו להנהלת כפר הנוער וסיפרו על התחרות המיוחדת. "זה מאוד מצא חן בעינינו", מספרת עינת רייך מ"הרוח הישראלית" של הסוכנות היהודית, שמשמשת כיו"ר כפר הנוער הדסה נעורים. "ראינו שלא מדובר בעוד תחרות שבונים בה רובוט, אלא מיזם שכולל גם תרומה לקהילה, עבודת צוות, תכנון ועיצוב. המכשול הכי גדול שעמד בפנינו היה הכסף אבל החלטנו שהולכים על זה עד הסוף. נתתי מה שיכולתי והוספנו לזה עוד תרומות. חשבנו שזה נחמד, אבל לא תיארנו לעצמנו שהן יגיעו כל כך רחוק".

כמה רחוק הגעתם?

"עם הרובוט הקודם הגענו לתחרות הארצית והתחרינו מול עשרות תיכונים מכל הארץ, חלקם מאוד חזקים כלכלית. הצלחנו להגיע לגמר ולאחד מעשרת המקומות הראשונים. השמחה הייתה גדולה מאוד. הרגשנו ששברנו את תקרת הזכוכית".

ואז טסתם לתחרות העולמית בארה"ב?

"עלות ההשתתפות בתחרות הבינלאומית עמדה על 180,000 שקלים ולא היה לנו מושג איך נעמוד בזה", מספרת רייך. "היו הרבה מאוד אנשים שחשבו שזה אבוד אבל החלטתי שאני לא מוותרת ותוך שבוע יחד עם כפר הנוער, הרוח הישראלית ונשות הדסה גייסנו את כל הכסף לנסיעה, לכרטיסי הטיסה, לחדרי מלון, לוויזות וגם מצאנו דרך להעביר את הרובוט. גם הילדים התגייסו והבטיחו שהם יעבדו בקיץ כדי לממן את החלק שלהם וכל אחד מהם התחייב על 2,000 שקלים שזה סכום לא קטן לבני נוער".

ואיך הייתה הנסיעה?

"ניצחנו בגדול בתחרות בטקסס – הגענו למקום הראשון בקטגוריית בתי-הספר שמשתתפים בפעם הראשונה בפרויקט. זה הוכיח לנו שלא חשוב מאיפה אתה מגיע, אתה תמיד יכול לכבוש כל יעד".

לפעמים צוות האלקטרוניקה נשאר כאן גם עד 5:00 לפנות בוקר אם צריך, אנחנו מגויסים למטרה במאה אחוזים

ואם חשבתם בטעות שרובוטיקה זה עסק לבנים בלבד, תופתעו לגלות שבנבחרת של הדסה-נעורים חברות שבע בנות. אחת מהן היא מרגריטה מיינוסקה בת ה-17 שעלתה לארץ לבדה לפני כשנה במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) של הסוכנות היהודית. הוריה הצטרפו אליה השנה.

לא מדובר בקורס חובה, למה נרשמת לפעילות הזאת?

"אתה מרגיש כאן שאתה כמו במשפחה", אומרת מיינוסקה. "בפנימייה אתה נמצא באותה שגרה ואז כשאתה נכנס לחדר הזה אתה כאילו נכנס לעולם אחר שבו אתה בורח מהמציאות".

לצדה יושבת טניה דרובדוב, עוד מעט בת 16, שכמוה גם היא גרה בכפר הנוער המקומי. "אצלי הסיפור הפוך", היא אומרת. "קודם אחותי ואחי עלו לישראל במסגרת נעל"ה של הסוכנות, ורק אחר כך אבא ואימא שלי עלו יחד איתי מרוסיה. המשפחה שלי גרה בקצרין, ארבע שעות נסיעה מפה, ואני נמצאת פה בכפר לאורך כל השבוע ומגיעה אליהם רק בסופי שבוע".

הצלע השלישית בחבורה היא ניקול סובוטניק בת ה-17, שלא יכולה להוריד את העיניים שלה מהרובוט גם כשאנחנו מדברים. "נולדתי פה בישראל", היא מספרת. "ההורים שלי עלו מאוזבקיסטן, והיה חשוב להם שהשפה הראשונה שלי תהיה רוסית. עברית למדתי רק אחר כך בגן. אני לא לומדת פה אלא בבית ספר בנתניה".

אז איך הצטרפת לקבוצה הזאת?

"ידיד שלי, שלומד כאן, סיפר לי על סדנת הרובוטיקה וזה מיד הדליק אותי. הגעתי להתרשמות והתאהבתי. בהתחלה עזרתי בכל מיני פרויקטים שלא קשורים לרובוט עצמו כי לא היה לי את הניסיון והידע שיש לשאר התלמידים אבל מהר מאוד היה לי משעמם והמנטורים של הקבוצה לקחו אותי ולימדו אותי את כל מה שצריך לדעת. מאז אני איתם, חלק בלתי נפרד מהבנייה של הרובוט".

נשמע לא פשוט, לבנות רובוט.

"הרעיון של הפרויקט הזה הוא שכמה שיותר בנות נוער ייחשפו למדע ולטכנולוגיה. אם זה תוכנה, אלקטרוניקה, מכניקה או בנייה. אנחנו פותחות את המקום הזה בכל יום בארבע או חמש, תלוי מתי אנחנו מסיימות את הלימודים ולפעמים נשארות עד 1:00 או 2:00 בלילה". דרובדוב מוסיפה: "לפעמים צוות האלקטרוניקה נשאר כאן גם עד 5:00 לפנות בוקר אם צריך, אנחנו מגויסים למטרה במאה אחוזים".

לא עדיף להעלות סלפי לאינסטגרם?

"ממש לא! כשלמדנו בבית-הספר איך גלגלי שיניים עובדים בתיאוריה כבר ידעתי הרבה יותר מזה ויכולתי ללמד אותם על תמסורות של רובוטים. זה מאוד מעניין. אני רואה חברים שיגיעו לדבר הזה רק בעתודה בצבא או אחרי הצבא והנה אני כבר בגיל 17 בונה רובוט ויודעת כל כך הרבה דברים שבלי הפרויקט הזה בחיים לא הייתי מגיעה אליהם. נראה לך שהייתי עובדת עם מחרטה ומקדחה סתם ככה?".

דרובדוב מוסיפה: "הרבה מבני הנוער כאן רוצים לעבוד ברובוטיקה בעתיד והפרויקט נותן להם המון כלים. אני בבית הספר וכבר יודעת איך נראה המקצוע הזה בפועל ויכולה להחליט האם אני רוצה לעבוד בזה בעתיד או לא".

צעירים היום רוצים לפתח אפליקציות, למה בחרתן דווקא לבנות רובוט?

"יש לנו צוות תוכנה, יש לנו צוות מדיה וצוות קהילה", עונה סובוטניק. "יש כאלה שבונים את הרובוט, יש כאלה שמתכנתים אותו ויש כאלה שעובדים על להביא ספונסרים. אם אתה לא רוצה להתעסק בבנייה עצמה אתה יכול גם לעבוד על מחשב ועל שרטוט". מיינוסקה מתפרצת: "איך אתה משווה אפליקציה לרובוט?".

"הבנות שולטות"

הבנות מגיעות לסדנה שלוש פעמים בשבוע, ובכל פעם מבלות כאן בין 5-10 שעות. לפעמים גם מוותרות על הנסיעה הביתה בסופי-שבוע כדי להמשיך ולעבוד על הפרויקט. "מה שמיוחד ברובוט שלנו הוא שחשבנו הרבה לפני שהתחלנו לבנות אותו", אומרת סובוטניק בחיוך. "השעון התחיל לרוץ בתחילת ינואר עם דד-ליין של שישה שבועות. צריך לעבוד ממש מהר ויש קבוצות שכבר אחרי יומיים הציגו חצי רובוט מוכן, ובשאר הזמן הן רק מתאמנות על הרובוט. השנה ממש רצינו להתעמק, קודם כל לשרטט ורק אחר כך להתחיל לבנות אותו. שאלנו את עצמנו: אם הרובוט שלנו יעשה רק פעולה אחת, מה היא תהיה?".

נו, ומה הפעולה האחת הזו?

"אנחנו לא חושפות את זה מחשש להעתקות. התחרות כאן קשה מאוד, ואני לא רוצה לתת למתחרים שלנו מידע פנימי".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוב המשתתפים בסדנה הם בנים, ושבע הבנות הן מיעוט. "אין הרבה בנות",
מודה מיינוסקה, "אבל אנחנו עושות את העבודה לא פחות טוב מהבנים. כולם מאוד מעודדים אותנו ותומכים בנו ושמחים שגם אנחנו לא נרתעות. אנחנו לא נותנות למגדר להשפיע על העבודה".

תכל'ס, מי באמת שולט על תהליך העבודה?

"ברור שאנחנו", עונה מיד מיינוסקה. לדברי סובוטניק, האחראית על גיוס החסויות של הנבחרת, "תסתכל על החולצה שלנו ותראה איזה ספונסרים השגנו. אתה רואה כאן את דל, סימנס ועוד חברות ענק שמאפשרות לנו לבנות את הרובוט הזה. זה חשוב לא פחות מהבנייה עצמה".

מה אתן רוצות להיות כשתגדלו?

"יש לי התלבטות גדולה בין הנדסה לרפואה", עונה מיינוסקה, "אבל אני יודעת שיום אחד אני אגשים את החלום הגדול שלי – לעלות על בעיה בגוף האנושי, ולמצוא לה פתרון הנדסי. אני מפחדת שאם אני אלך גם על הנדסה וגם על רפואה, אני לא באמת אתעמק באף נושא באמת". לדברי סובוטניק: "אני עוד לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אבל יודעת שהרצון האמיתי שלי הוא לעשות טוב לאנשים בכל דרך אפשרית. אני רוצה לשמח אנשים, ולא רק לעבוד בשביל כסף. כסף הוא רק הדרך ולא המטרה".