רשמית, תיאור התפקיד של אולג דובקין בסוכנות היהודית הוא "השליח הנייד של הסוכנות היהודית למחוז חברובסק" (הממוקם במזרח הרחוק הרוסי), אבל כולם מכירים אותו בתור "השליח לקהילות המבודדות" – והוא הרוויח את התואר הזה ביושר. פעם בחודשיים דובקין עוזב את משרדו בירושלים, נפרד מאישתו וארבעת ילדיו ועולה על טיסה באורך 14 שעות לבירת המחוז ומשם לעיר בירוביג'אן, האוטונומיה היהודית במזרח הרחוק הרוסי, מרחק קצר מתוואי מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית.

"בכניסה לעיר יש שלט גדול שעליו כתוב 'ברוכים הבאים' ביידיש – זה הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לבירוביג'אן, וזה המקום היחידי בברית-המועצות לשעבר שבו אפשר לראות ברחובות שלטים ביידיש בכל פינה", מספר דובקין. "זה חלק מההיסטוריה של המקום, המעוז עדיין נראה כמו עיר סובייטית קטנה טיפוסית של פעם. היסטורית, כשהעבירו לשם את כל היהודים היו כאלה ששמרו על המסורת למרות שהממשל ניסה לעשות הכול כדי לנתק אותם מהיהדות. הם לא הצליחו והיום תראה הרבה מאוד יהודים שמתעקשים ללכת למוסדות לימוד יהודיים ולשמור על המסורת שלהם".

היית מסוגל לגור שם קבוע עם המשפחה?

"הביקורים שם מדי חודשיים מספיקים לי", עונה מיד דובקין. "אני אוהב את החיים במעלה אדומים. לבירוביג'אן אני מגיע כדי לעשות סמינרים, ירידי תעסוקה ועלייה, לראיין יהודים שרוצים לעלות לישראל ולשמור על הקשר שלהם עם ישראל. כשהגענו לשליחות הראשונה בסיביר, הילד הגדול היה בן שנה וחצי והבת הקטנה בת חצי שנה", דובקין נזכר. "רק כשהיינו שם בחורף הראשון הבנו שכדי לצאת מהבית לחמש דקות צריך להשקיע חצי שעה בהלבשת הילדים. הטמפרטורה שם היא מינוס 25 מעלות צלזיוס והילדים היו בהלם".

"לא תמיד יש מספיק אנשים למניין בכל האזור"

אוטונומיית בירוביג'אן ממוקמת על הגבול הרוסי עם יפן וסין. "ההיסטוריה של המקום החלה בסוף המאה ה-18 כשרוסיה כבשה את השטח והעבירה בו ציר מסחר מרכזי", מספר דובקין. "הרוסים בנו אזורי מגורים ובמאה ה-19 היהודים הגיעו לשם כחיילים משוחררים. באותה תקופה נאסר על היהודים לגור ברוב שטחי רוסיה והוגדרו אזורים ייעודיים לכך ('תחום המושב'). אחרי המהפכה הקומוניסטית סטאלין רצה לבנות רפובליקה יהודית בחצי-האי קרים, אבל המקומיים התנגדו והרעיון נגנז. התוכנית החדשה הייתה להעביר את היהודים למזרח הרחוק, לנתק אותם מהזיקה היהודית שלהם ולבנות משהו חדש. בירוביג'אן הוכרזה כביתם החדש של יהודי ברית-המועצות ויהודים מ-14 מדינות שונות היגרו לשם אבל התנאים היו קשים ואחרי חמש שנים בלבד, כ-60% מהיהודים שהגיעו גם עזבו את האזור. היום באזור כולו יש כ-25,000 יהודים הסובלים מקשיי עלייה ומפוזרים בין עשרות ומאות ערים קטנות, לרוב בלי קהילות מסודרות". לדברי דובקין, "בשלוש הערים המרכזיות – חברובסק, ולדיווסטוק ובירוביג'אן – כן אפשר למצוא חיים יהודיים ופעילות של הסוכנות היהודית הכוללת אולפנים ללימוד עברית, מחנות קיץ, בתי קהילה גדולים ואווירה מיוחדת מאוד בחגים".

מה מייחד את הקהילה היהודית שחיה שם כיום?

"בבירוביג'אן יש קהילה יהודית שחייה חיים נפרדים יחסית משאר האנשים, יש להם רב חב"ד משלהם והמקום כולו מתנהל בצורה מאוד פריפריאלית", מספר דובקין. "היהודים מרגישים ביום-יום את ההיסטוריה של המקום, את הנוסטלגיה והיידישקייט היהודי של פעם. למרות שלא נשארו שם הרבה אנשים שיודעים לדבר יידיש, עדיין יש להם את החיבור העמוק הזה לשורשים היהודיים. תמצא שם הרבה מאוד שלטים ביידיש, זו נחשבת שפה רשמית במקום למרות שלא מדברים בה. אורח החיים שלהם הוא יהודי, אבל לא דתי. כקהילה הם חוגגים את כל החגים היהודיים".

זה בגלל שהקהילה כל כך מבודדת?

"כן, זה חלק גדול מזה", דובקין מסביר. "לא תמצא שם מניין בכל תפילה כי לא תמיד יש מספיק אנשים. וגם עניין הכשרות בכלל לא פשוט. במוסקבה או בסנט פטרסבורג יש שפע של מוצרים כשרים בכל פינה ויש אפשרות לחיות את החיים היהודיים בלי להרגיש שאתה בגולה. בבירוביג'אן זה בכלל לא פשוט. אורח החיים הדתי מצריך הרבה יותר השקעה כדי להשיג את המצרכים הכשרים, שעושים את כל הדרך ממוסקבה ולא תמיד מגיעים בזמן או בכמות שמספיקה לכולם".

איך אתה משתלב בתוך זה?

"התושבים היהודים שם רוצים להיות מחוברים לישראל, לרובם יש משפחה וחברים בישראל והם מתעניינים בחדשות. אנחנו מביאים נציגים מהארץ ומציגים להם פרויקטים של עידוד עלייה. בשבוע שעבר הגיעו מאה אנשים לשמוע נציגה ממשרד הקליטה ובעוד חודשיים אנחנו מתכננים סמינר גדול. אנחנו מארגנים ירידים, מביאים מרצים מהארץ להרצאות במגוון נושאים. רכזת של הסוכנות שנמצאת שם תמיד זמינה לפניות של תושבים ואני תמיד משתדל לעזור לכל אחד לעשות את החיבור בין ישראל לאזור המרוחק".

יש בשליחות הזאת גם אתגר מיוחד עבורך?

"בוודאי. אני מרגיש כל הזמן את הקושי לעשות את החיבור עם היהדות וישראל. בערים הגדולות ברוסיה יש הרבה מידע זמין אבל דווקא במקומות הנידחים אנשים צמאים יותר למידע כי הוא לא זמין. הטיסה ממוסקבה למחוז חברובסק אורכת 8 שעות והיהודים שם מעריכים מאוד את מה שאנחנו עושים עבורם. השליחות היא לתת מידע לאנשים שאין להם דרך אחרת לקבל אותו. הם חיים מאירוע לאירוע שלנו".

"מ-30 מעלות צלזיוס למינוס 40 מעלות"

דובקין נולד בבלרוס ועלה לישראל עם משפחתו ב-1990 כשהיה בן 16. "השליחות הראשונה שלי הייתה לסיביר", הוא מספר. "נסענו לשם כשהילדים היו קטנים, אחד היה בן שנה וחצי והשני בן חצי שנה. באותה תקופה היו שם כ-30,000 יהודים באזור. זה אזור ענק, אתה לא יכול לדמיין אפילו את הגודל שלו. יש ערים שצריך לנסוע אליהן ברכבת במשך 7 שעות".

בשנת 2005 הסוכנות היהודית הציעה לו לשנות מיקום ולהפשיר קצת במרכז רוסיה כראש נציגות. דובקין מילא את מקומם של ארבעה שליחים שעזבו. "זה היה אתגר מעניין אבל שמחתי על הקידום ובמרכז רוסיה עבדתי עם קהילה של כ-45,000 יהודים. זה היה כבר אחרי גלי העלייה הגדולים ולמעשה בניתי מחדש את כל התשתית הארגונית שם. אחרי שלוש שנים חזרתי לארץ. הציעו לי להישאר עוד שנה אבל אישתי מאוד מחוברת לארץ ולמשפחה".

את המזוודות ארזה משפחת דובקין שוב ב-2011. השליחות הבאה שלו הייתה כראש נציגות הסוכנות היהודית בבלרוס והמדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה. "זו הייתה סגירת מעגל בשבילי, כמי שנולד וגדל בבלרוס", אומר דובקין. "יצאנו מבלי לדעת שנישאר חמש שנים מאתגרות מאוד. ברוב המקומות שם אין קהילות יהודיות חזקות אלא יותר התקהלויות יהודיות סביב גורמים מאחדים כמו הסוכנות היהודית, חב"ד וכו'. המשכנו לשלב את הילדים הקטנים במחנות הקיץ ועשינו לבני-הנוער ולמבוגרים פעילויות. רבים מהמשתתפים גם עלו לישראל בסופו של דבר. המטרה שלנו היא לחזק את הזהות היהודית בקהילות ולספק מידע לגבי עלייה לכל מי שמעוניין".

אתה רוצה לצאת לעוד שליחות עם המשפחה?

"תראה", הוא בורר את מילותיו בקפידה. "אם לא הייתי נשוי עם ילדים, לא הייתי חושב פעמיים ועולה מיד על המטוס. בתור נציג של הסוכנות היהודית בחו"ל אתה יכול לעשות הרבה מאוד ויש לך השפעה גדולה ומרחב פעילות עצום. אבל הילדים שלי כבר גדולים וזה תלוי גם בהם. אני לא רוצה להעמיד אותם בדילמה הזאת, בכל זאת – לעבור מ-30 מעלות צלזיוס למינוס 40 מעלות זה לא פשוט".