כשנכנסים למשרד של טליה ארצי, מנהל מרכז הקליטה "קלישר" בבאר שבע, בולטת תמונה על שולחנה – תמונה בה היא מוקפת ביתומי משפחת מולייה; המשפחה השנייה שלה. ששת ילדי משפחת מולייה עלו ארצה ב-2004 והשתקעו במרכז הקליטה "חרוב" בעיר, ולא חשבו שהעובדת הסוציאלית שלהם תהפוך ממש בשר מבשרם.

"התאהבתי במשפחה זו בשל האופטימיות שזרמה ממנה", סיפרה. "זו משפחה שבה ילדים קטנים הונהגו על ידי ילדים מבוגרים יותר, ומה שאפיין אותם היה מאור הפנים שלהם, והרצון שלהם להצליח". הורי המשפחה נפטרו עוד באתיופיה; הקרן לטיפול בחסויים מטעם המדינה היוותה אפוטרופוסית עבורם, ואז הסתבר שמינתמר, האחות בת ה-19, יכולה להוות אפוטרופוסית ולטפל בעצמה באחיה.

"מאוד נקשרתי לילדים. הרגשתי שהם זקוקים ליותר הכוונה והדרכה משאר המשפחות, כי הם היו ללא אב ואם", אמרה ארצי. "מינתמר עשתה הכל בחיוך: גידלה את האחים שלה למרות שלמדה בעצמה במכללת 'ספיר' ודאגה שילכו לבית הספר, לגן, יתקדמו בלימודים, יכינו שיעורי בית, ושיהיה להם אוכל על השולחן. לצידה היה דאניו, שהיה גדול ממנה בשנה, והוא עזר בגידול הילדים".

הבטאם מולייה, אחת מבנות המשפחה, סיפרה איך נוצר הקשר המיוחד עם ארצי: "היינו שישה אחים בבית וטליה, מעבר לזה שהייתה עובדת סוציאלית, איתנו היה לה קשר אחר, עזרה לנו נפשית וכלכלית. הייתה אמא שנייה שלא הייתה. ואני מדברת על המאבק שנקבל משכנתא, כשאחותי הייתה קטנה ולא אישרו לנו, או כשרצו לפצל אותנו כמשפחה וטליה נלחמה שנשאר כמשפחה. כל התקופה הזאת היא הייתה בשבילנו בכל מה שהיינו צריכים, מהדבר הכי קטן עד לגדול, לרכוש בית למשל. כמובן, שבחגים הייתה איתנו, וביומיום הייתה עימנו. בכל דבר שמצריך התערבות הורים ומשפחה היא הייתה מתייצבת ועוזרת".

כשהייתי בכיתה ז' והייתי צריכה גשר לישור שיניים הלכתי לטליה ואמרתי שאני רוצה שתעזור לי. היא השיגה תרומה של עשרת אלפים שקל כדי שאוכל לקבל את הטיפול. דברים כאלה לא שוכחים".

מה שהחל כאהבה ממבט ראשון נמשך שנים ארוכות: ארצי היתה עם משפחת מולייה בטוב וברע והשתתפה בחגיגות כנישואים. "אם אני צריכה להתייעץ היום: הראשונה שאפנה אליה זו טליה", אמרה הבטאם. "היא הראשונה שארגיש בנוח לפתוח הכל בפניה. היא עשתה בשבילנו מעל ומעבר. חיבקה אותנו. באמת, שאין לי מילים להגיד מה היא הייתה ועדיין היא בשבילנו. בכל דבר ועניין". כיום עובדת הבטאם מולייה כטכנולוגית רפואית שעוסקת במכשור רפואי במחלקת עיניים בבית החולים "איכילוב" בת"א.

האחות שהיתה כמו אמא

ארצי סיפרה על הקשיים עמם התמודדה מינתמר: היה עליה לקבל החלטות בנוגע לחיי אחיה הקטנים – למשל, שליחתם לפנימייה, חינוכם ועוד. "היא דאגה שכולם יתנהגו יפה ויהיו תלמידים טובים, וזה מה שהוליך אותה קדימה. זה היה שובה לב, אני התבוננתי בכך בפליאה ואהבה גדולה".

"הייתי באה אליהם הרבה הביתה ומשוחחת איתם. מנסה לדאוג לצרכים שלהם", סיפרה. "יצרתי קשר עם מיכה פלדמן מעמותת סל"ע (סיוע לעולה במשבר) והוא היה עושה הכל לסייע להם בכל הצרכים שקשורים להתקדמות שלהם בחיים".

"כל מי שנפגש עם מינתמר התלהב ממנה מאוד. הייתה מורה במכללת 'ספיר' בשם מאיה, שמינתמר למדה אצלה, והיא התקשרה אלי ושאלה אותי איך אפשר לעזור, כי אהבה אותה. זה החל בסיוע של הבת של המורה מאיה שהחלה לעזור לילדים בשיעורי עזר והייתה מסייעת להם בלימודים וזה המשיך בזה שהלכנו להתארח בחגים, כמו משפחה מארחת. ובכל מיני מועדים הם הזמינו את משפחת מולייה".

עם הזמן התגייס דאניו לצה"ל ושירת בחטיבת "גבעתי", ואחיו נסעו לכל הטקסים – ההשבעה, קבלת הכומתה וסיום המסלול – כשהם מלווים בארצי, פלדמן ובמשפחתה של המורה של מינתמר. "היינו כמו משפחה גדולה שנוסעת יחד לאירועים", סיפרה ארצי.

"המשפחה הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ברמה של אחים שלי, חלק מחיי. לא היה יום שעבר שלא דיברתי איתם, כולל שישי שבת, וכשאני אומרת שהם היו חלק מהחיים שלי אני מתכוונת לכך שזה היה מעבר ליחסי עובדת סוציאלית ועולים במרכז הקליטה. נקשרנו ברמה אחרת", סיפרה בהתרגשות.