ביום ראשון ינחתו בנתב"ג מאות עולים חדשים שנמלטו מאימת הקרבות באוקראינה במבצע משותף של משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, הקרן לידידות ובסיוע תרומות של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה וקרן היסוד ותורמים וידידי ישראל מרחבי העולם. עולים אלו הם חלק מאלפי פליטים יהודים הנמלטים מאוקראינה למדינות השכנות. במעברי הגבול מחכים להם שליחי הסוכנות היהודית שמסייעים להם לעלות לישראל. סיפורי הבריחה לא משאירים אף עין יבשה. 

לובי המלון שאנו נמצאים בו, הסמוך לנמל התעופה בוורשה, הפך מאז פלישת רוסיה לאוקראינה לבסיס פעילות של הסוכנות היהודית. שם מארגני אנשי הסוכנות, בהליכים מזורזים, עליות לישראל של יהודים הנמלטים מאוקראינה. רובם משאירים מאחור קרובי משפחה, בתים ורכוש, והסיפורים המרגשים שהם מספרים' לא משאירים אף עין יבשה.

המלון הוא אחד מתוך ארבעה מרכזים בהם שליחי הסוכנות היהודית מסייעים לפליטים יהודים לאורך גבולותיה של אוקראינה המופגזת, במדינות מולדובה, רומניה ופולין.

למרכז בבירת פולין מגיעות בעיקר נשים יהודיות (כ-90% מתוך כ-180 הפליטים). מרבית הגברים האוקראינים נאלצו או התנדבו להתגייס לצבא ולהילחם בפולשים. רוב הגברים שכן הגיעו הם צעירים בני פחות מ-18, מבוגרים מעל גיל 60, או אבות לשלושה ילדים ויותר.

רוז'ה זיאטק-שרנוטה, נציגת הסוכנות היהודית במלון בורשה, קולטת פרטים של עולה מאוקראינה

מקסים לוריא, מנהל תיקי העולים בסוכנות היהודית, מנהל את מבצע החירום באוקראינה. הוא אחראי לאתר כמה שיותר זכאי-עלייה מאוקראינה ולעזור להם להגיע לישראל. בכל רגע הוא נמצא בכמה שיחות במקביל ואין לו שניה פנויה. "כשהתחלנו להיערך לא ידענו מאיזה כיוון רוסיה תתקוף", לוריא מספר. "התכוננו לכל מיני תרחישים אבל לא האמנו שיקרה אירוע בסדר גודל כזה. הצוותים בשטח והשליחים עובדים מסביב לשעון כדי לחלץ את היהודים".

קונסוליה ישראלית ניידת שנפתחה בבית המלון מסייעת ליהודים לקבל ויזת עלייה. הפליטים מקבלים גם בגדים ומזון, תמיכה פסיכולוגית וחדר במלון, ותוך כמה ימים מתקבלים האישורים הסופיים. בזמן הזה שליחי הסוכנות מארגנים מדריכים שיעסיקו את הילדים שנמצאים פה במשך הימים האלה. "אני כבר חושב איך כולם יסתדרו בישראל אחרי העלייה", הוא אומר. "פליטים רבים מוצאים את דרכם מחוץ לאוקראינה, אבל יש גם מקרים מאתגרים יותר כמו יהודי מבוגר כבן 90 שצריך להוציא מחרקוב ועדיין לא איתרנו דרך לעשות זאת".

בארבעת המרכזים מטפלים בכאלף יהודים. בסוכנות היהודית מעריכים שבחודש הקרוב המספר יעלה ל-6,000 עד 8,000 יהודים שיבקשו להימלט מאוקראינה, רובם ירצו לעלות לישראל. לשם כך מגייסים אוטובוסים לחילוץ, וטיסות שכר שיביאו סיוע הומניטרי ויחזירו את היהודים לישראל.

בין הפליטים מתרוצץ ומסייע שמואל שפאק, שליח הסוכנות היהודית באוקראינה, שפונה לפולין יחד עם כל אנשי הסוכנות מהעיר לביב. למרות שהוא פליט בעצמו, שפאק משמש כמנהל שטח ומטפל בהליכי עלייה של עשרות יהודים שחולצו ממש יחד אתו. לצדו עובדת רוז'ה זיאטק-שרנוטה, נציגת הסוכנות היהודית בפולין. "התגייסתי מיד לסייע לטפל בגל הפליטים היהודים שנמלטו לכאן", היא מספרת. "בימים האחרונים טיפלתי בעשרות פליטים פה במלון, ומאות נוספים יגיעו בימים הקרובים".

"הייתה לי הרגשה רעה"

עד אתמול נטליה פוריס גרה בקייב עם בן זוגה אנדריי ושני ילדיהם. "הייתה לי הרגשה רעה לפני המלחמה, וביקשתי מאנדריי לארוז", היא מספרת. "הוא אמר שלא צריך לדאוג. אבל בבוקר בו פרצה המלחמה שמענו ב-5 בבוקר את ההפצצות. פחדתי, לקחתי את הילדים והלבשתי אותם והכנתי את המסמכים שלנו. הוא מיד נסע לתדלק, וכבר היו 15 מכוניות בתור לפניו. את החתול שמנו אצל ההורים שלי. נסענו מקייב ללביב במשך 20 שעות ברצף, ישנו באוטו והתחלפנו מדי כמה שעות – אבל לא ידענו לאן להמשיך משם. ואז קיבלנו מייל מהסוכנות היהודית שאומר שאפשר להגיע לוורשה. אני מודאגת שההורים שלי ואחי עדיין באזור קייב. אני מדברת איתם כל יום אבל הם לא מוכנים להימלט. לא אכפת לי שאין לנו כאן כלום, לא בגדים ולא חפצים. אני רק רוצה שהמשפחה תהיה ביחד".

משפחת פוריס

שפרה (לוסיה) ריבצ'נקו היא פסיכולוגית שעוזרת עכשיו מרחוק לאנשים מאוקראינה שסובלים מפחד וחרדות: "כשיצאנו לדרך מערבה נתקענו בפקק שהנהג העריך שיימשך ארבעה ימים, אז הוא פשוט הוריד אותנו מהרכב. הלכנו ברגל את 26 הקילומטרים שנותרו ליעד במשך כארבע שעות. קרובי משפחה שלנו בפולין אספו אותנו מהגבול ולקחו אותנו לקרקוב, ומשם הסוכנות היהודית כבר אספה אותנו לוורשה".

"ראיתי לראשונה את הנכדה שלי"

אנדריי מזרויינקו בן ה-47 מעכו עלה לישראל מקייב ב-2013. "הייתי סגן-אלוף בחיל האוויר האוקראיני ויש לי שלושה ילדים – שניים מהם בישראל. הבת שלי אנסטסיה נשארה בקייב עם גרושתי, שעובדת בגן ילדים יהודי בעיר בשם 'מצווה 613'", הוא מספר. "לאנסטסיה יש ילדה בשם אלכסנדרה, הנכדה שפגשתי רק בשיחות וידאו".

כשפרצו הקרבות באוקראינה מזרויינקו טס ישר לפולין כדי לחלץ את בתו והנכדה שלו. הוא רוצה שהן יעלו לישראל. "גרושתי עדיין בקייב, היא לא יכולה לצאת כי אמא שלה מאוד חולה ולא יכולה ללכת", הוא אומר.

"הגעתי לכאן ב-28 בפברואר, כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה. אנסטסיה ברחה ביום השני ברכבת עד לביב. השגרירות שם כבר נסגרה, אבל אני מכיר שם חברים וביקשתי מהם לעזור לי להביא אותן לפולין. הן עלו על רכבת שאמורה לנסוע שעתיים והגיעו אחרי 28 שעות של נסיעה. אחרי שהגיעו לגבול, המתנדבים סיפקו להן אוכל ומים. גם פה בפולין יש לי חבר שאסף אותן מהגבול ואירח אותן עד שהגעתי לעיר בשם רז'שו, סמוך לגבול, ואז בעצם ראיתי לראשונה את הנכדה שלי. זה היה כל כך מרגש. לא יכולתי להגיע אליה קודם, בגלל הקורונה. חיפשנו מי שיעזור לנו להתקדם מערבה. פנינו לשגרירות ישראל בפולין, אז הפנו אותנו לוורשה.

"הדבר הראשון שהעיר אותי בבוקר למחרת היה אלכס הקטנה, שאמרה 'סבא, בוקר טוב' ודגדגה אותי. זה היה כל-כך משמח. התרגשתי על סף דמעות".

אנדריי מזרויינקו עם המשפחה