שליחויות הסוכנות היהודית הן תמיד מרגשות, ונותנות לשליחים הזדמנות להשפיע על דמותה של ישראל בתפוצות, ולהיחשף לכוח המחבר בין יהודים בכל העולם. ואולם, לפעמים קורה ששליחות מאפשרת לאנשים לסגור מעגל אישי, וכזה הוא סיפורה של טל דרור (22). "כל חיי הבוגרים הייתי חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד. הייתי חניכה, הייתי מדריכה, וריכזתי צוות של מדריכים בתנועה", סיפרה. "בגיל חמש עשרה הורי שלחו אותי לסאמר סקול ולמדתי אנגלית. למדתי בבית הספר 'כדורי' עיצוב וריקוד אבל גם לנגן בחלילית. כל אלה הפכו אותי, כך אני חושבת, למשהי שיכולה לעבוד עם צעירים".
לקראת סוף שירותה הצבאי, ליוותה כמדריכה משלחת של פרויקט "תגלית", ונחשפה לקהילה היהודית בצפון אמריקה, והחיבור היה טבעי וברור עבורה. "לאחר השחרור התקבלתי לעבודה במחנה קיץ Camp Wise בקליבלנד, אוהיו והדרכתי רכיבה על סוסים. לאחר ששבתי לישראל עבדתי בהכשרה ובסמינר של שליחים למחנות קיץ. זה מסלול שהוביל אותי, אולי בטבעיות, לקראת ההמשך".
היא יצאה לשליחות במחנה קיץ, עבדה בפיתוח הדרכה והמשיכה משם לשליחות ארוכה במינסוטה, שם היא שוהה יותר מחצי שנה. "אני הגעתי לקהילה שכנערה הייתי בקשר עמה והנחיתה בקהילה הייתה מלווה לימוד והתמודדות עם תחומים שלא הכרתי. למשל, השאלות שמופנות אלי בקשר לישראל. אני עוסקת בתחומים רבים. ויש כמה מהם שהם המשך של עבודתי: אני קשורה למגוון תנועות הנוער היהודיות בסנט פול. התחלתי בשיעורי עברית. זה התחיל עם ארבעה תלמידים והיום זה מונה 12 תלמידים".
"בחנוכה האחרון ארגנתי מסיבת חנוכה לצעירים בבית שלי. אני גם מובילה פעילויות חברתיות שמתקיימות בשלושת בתי הכנסת של הקהילה. אני עובדת בבית הספר ומקיימת בהם שיעורים שנוגעים לנקודת המבט שלי, מה שאני מביאה מישראל. לעיתים אני מספרת על הילדות שלי והנעורים שלי, ולפעמים אני נוגעת בעניינים כואבים כמו לאבד חבר לשכבה במלחמת צוק איתן".
